כשאני מסתכל על סיפור שביתת שחקני הכדורסל, אני מודה שבא לי לבכות. כמו שבכה איש יקר לי, שמעון אמסלם, בשידור חי. באה חבורה צינית של בעלי אינטרסים, בעלי קבוצות שרוצים לחסוך במס, מנהלת שחלקה שפוטה ואוהדת קבוצה ובעלי קבוצה, וחלקה סתם אטומה, ומציגה את שחקן הכדורסל הישראלי כטפיל, שמנסה ליצור לעצמו מקום עבודה בכוח.
אני מבין שהם רוצים לחסוך, ומה יותר קל מלייבא עובדים זרים, בזול, בלי מס, ובלי זכויות? כאלו שאפשר להחליף כמו גרביים, מתי שרק רוצים. הפכנו מליגה ישראלית, לפח הזבל של שחקני כדורסל מכל מקום בעולם. לא משנה מה הרמה, לא משנה מה התרומה, העיקר תהיו זולים, בלי מס, וניתנים להחלפה בקלות. הדרך, אגב, בה מתייחסים אליהם, שווה טור אחר בהזדמנות, כי לפעמים זה נראה כאילו לא שמעו בארץ שהעבדות הסתיימה.
הגיע הזמן להפריך כמה אגדות. הראשונה שהזרים מקדמים את הכדורסל בישראל. נו באמת, מתי היו שחקנים טובים יותר? שנות השבעים והשמונים עם שני זרים, או היום עם חמישה זרים ולמעשה יותר? מתי שיחקו ברקוביץ', ג'מצ'י, זלוטיקמן, שפע, חזן, עדי גורדון, תומר שטיינהאור, מרזל, ינאי, ועוד עשרות שחקנים נהדרים, אז או היום?
הליגה הפכה לפח הזבל של שחקני הכדורסל (אלן שיבר)
מתי נבחרת ישראל הגיעה להישגים באליפויות אירופה, אז או היום? יש גם את האגדה שהזרים דרושים לצורך ההצלחה של הקבוצות באירופה. איפה הייתה הצלחה הזאת בדיוק בשנים האחרונות? מתי אוהד הכדורסל הכיר את השחקנים, זיהה והזדהה איתם? אז או היום? רוב חבריי אוהדי הכדורסל מודים במבוכה שהם לא זוכרים את שמות השחקנים ולא ממש יודעים איפה משחק מי מהם ועבור מי.
כשאמסלם בוכה, הוא לא בוכה על עצמו. הקריירה המפוארת שלו כבר הסתיימה. הוא דואג לעתיד, כי הוא יודע שהיום בכמות הזרים והמתאזרחים, לא היה לו סיכוי. מי היה נותן לילד משדרות צ'אנס ודקות משחק?
אני לא רוצה חוק רוסי, ואני לא רוצה שישה זרים. אני רוצה ליגה מקומית, עם שחקנים מקומיים, שגדלו כאן, ומייצגים אותי. לא משנה אם הם משחקים בצהוב או באדום, העיקר שייצגו משהו אמיתי, שיהיו מחוברים לקהילה. אני לא רוצה ליגיון זרים, עם הטבות מס. הרי אם הייתי רוצה לראות כדורסל אמריקאי, יש לי את ה-NBA כל יום בטלוויזיה. אם כבר רוצים כדורסל אמריקאי, אז בואו נראה NBA אמיתי, לא קבוצה בצהוב עם כתוביות באנגלית, ועם אוהדים ישראלים. לא רוצה קבוצות עם 8 זרים ויותר בקבוצה, ולא באמת מעניין אותי שחלק מהם נחשבים מתאזרחים.
גם לאגדה כאילו כל מגבלה על מתאזרחים לא תעמוד מבחינה חוקית, אפשר לשים קץ. עוד אגדה של אינטרסנטים. מותר, אפשר וצריך להטיל מגבלות. אם יש שחקן שמרכז חייו בישראל, ויכול להראות זאת, לאורך זמן, אז שאחרי 3 שנים ייחשב כישראלי, ועד אז יהיה דינו כשחקן זר.
אמסלם יודע שהיום לא היה לו סיכוי
מדהים שבכל מקצוע ובכל מקום בעולם מגינים על העובד המקומי, חוץ מבספורט הישראלי. די עם הטפשות הזאת. מילא לא להגן, אבל גם לפגוע? גם לא להגן וגם לתת הטבות מס לזרים? בואו נעמיד את זה במבחן משפטי. פגשתי לא מזמן איש שהיה בכיר ברשויות המס, וגם הוא ידע לומר שהרעיון הזה לעולם לא היה רעיון של הרשויות, אלא של פוליטיקאים שהונעו על ידי בעלי קבוצות ציניים בספורט הישראלי. למה על טבחים זרים יש מס, על מהנדסים זרים יש מס, אבל על ספורטאים זרים יש הטבות מס?
הפיתרון צריך להיות פשוט: 3 זרים, בלי הטבות מס וקומבינות, והשאר ישראלים או מתאזרחים שעומדים בדרישות מסויימות, או שבואו נפרד. בואו נפסיק עם המשחקים. שיפגינו השחקנים המקומיים סולדיריות ויילכו למאבק אמיתי עד הסוף, גם במחיר הקמת ליגה נפרדת, תחת החוקים האלו. בואו נראה את הקבוצות משחקות רק עם זרים, כמו בחלום הרטוב שלהם, ובואו נראה איזו אוהדים ירצו לראות את המשחקים שלהם ואיזה ילדים ירצו לשחק בקבוצות הנוער שלהם.
אל תאמינו למנהלת ולקבוצות עם האיומים הנוראים והמפחידים שלהם. הם צריכים את הליגה הרבה יותר מהשחקנים. הם מחוייבים לשידורים, הם צריכים את הכבוד והחשיפה, ולהם - בניגוד לשחקנים - אין שום כישרון מיוחד שיגרום למישהו לצאת מהבית לראות אותם, אם הם לא ירכבו על הגב של השחקנים כל הדרך אל הזרקורים. אם השחקנים יישארו מאוחדים, ולא יתנו לתמרן אותם האחד נגד השני, הם ינצחו בקרב הזה. אין כדורסל ישראלי בלי השחקן הישראלי.
אל תפחד חברי אמסלם, ואל יירא ליבך. זכור שאם המלחמה הזאת לא תעשה כאן ועכשיו, גם במחיר כבד וכואב של השבתה, הרי שבעוד כמה שנים לא ניתן יהיה לעשות אותה כלל, כי הכדורסלן הישראלי, החיה הנדירה הזאת, תכחד סופית ותעבור מן העולם.
אם המלחמה לא תעשה עכשיו, עוד כמה שנים לא יהיה אפשר לעשות אותה כלל