השם הראשון שקופץ לראש כשחושבים על אליפות העולם בשחייה הוא כמובן מייקל פלפס. לפחות אצל מרבית האנשים. חלק קטן יחשוב אולי על ראיין לוכטה, איאן ת'ורפ, גל נבו, או אפילו על השדר משה גרטל. השם הראשון שעולה לי לראש הוא אריק שאנטיו, אחד משחייני החזה הטובים ביותר בעולם ואחד מהגיבורים הגדולים ביותר של הספורט בשנים האחרונות. ואת הסיפור של האמריקני הזה, שהחלים מסרטן, זכה במדליות באליפות העולם הקודמת ויזנק השבוע לבריכה בשנחאי, לא שוכחים כל כך מהר.
בעבר שחיין שהגיע לגיל 24 כבר היה מחפש לתלות את בגד הים שלו, אבל אצל אריק שאנטיו ב-2008 זה כלל לא היה סוף הסיפור, אלא רק ההתחלה. האמריקני היה אמור לצאת למשחקים האולימפיים בבייג'ין ולנסות להגשים חלום בבריכת הקוביה ולזכות במדליה. שבוע לפני המשחקים הוא קיבל את הבשורה שאיש לא רוצה לקבל. לאחר בדיקה שעבר הוא גילה שחלה בסרטן האשכים. "לעולם לא אשכח את היום ההוא", מספר שאנטיו בראיון מיוחד לאתר ערוץ הספורט. "אחרי שהרופא הודיע לי על המחלה הייתי מוצף ברגשות. פחד, עצב, כעס, אכזבה, אבל מעל הכל הרגשתי שפשוט איבדתי את השליטה על החיים שלי". למרות הבשורה הקשה, ההשפעה הפיזית הברורה ותחושת אובדן השליטה, הוא החליט לצאת לבייג'ין ולנסות להשיג את המדליה עליה חלם מהיום בו זינק למים בסנלוויל, וירג'יניה.
מדוע בחרת לטוס לסין בכל זאת ולדחות את הטיפולים? למה העמדת את עצמך בסכנת חיים?
"נכון שההחלטה שלי הייתה מסוכנת, אבל היא גם הייתה מאוד מחושבת. עברתי סדרה של בדיקות, שהוכיחו כי לא הייתה סכנה מיידית והסרטן לא התקדם. אמנם סיכנתי את כמות הטיפולים שהייתי יכול לעבור כדי להבריא, אבל אם הייתי יודע שיציאה למשחקים תחרוץ את גורלי, אז ברור שלא הייתי נוסע".
במשחקים עצמם התחרה שאנטיו ב-200 מטרים חזה וסיים במקום העשירי, כשהוא מחמיץ במעט את המקום בגמר. מיד לאחר התחרות חזר השחיין לארצות הברית לניתוח מיידי. לאחר תקופה של סבל וטיפולים הסרטן החל בנסיגה ושאנטיו חזר כעבור מספר חודשים לבריכה. "המחלה שינתה לי את הפרספקטיבה כספורטאי ובכלל כבן אדם", הוא מספר. "מחוץ למים למדתי להעריך את הדברים הקטנים של החיים ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו. וכשחיין התחלתי להסתכל על האימונים שלי ועל התחרויות באור אחר לחלוטין. השחייה היא הספורט שאני אוהב וזה הדבר שרציתי לעסוק בו. תמיד התאמנתי בשיא הרצינות, אבל בסופו של דבר מדובר בספורט שצריכים ליהנות ממנו. שחיין שמח הוא שחיין מהיר".
המוטו החדש של שאנטיו הוכיח את עצמו מהר מאוד. בקיץ 2009 הוא חזר לזירה הבין-לאומית, הגיע למקום השני בגמר ל-200 מטרים חזה באליפות העולם ברומא וזכה במדליית הכסף. הוא גם שחיין החזה ברביעיית ה-4X100 מעורב, יחד עם פלפס, וולטרס ופירסול, ששברה אז את שיא העולם וקטפה את הזהב. השבוע הוא יזנק שוב למקצה האהוב עליו בשנחאי. "בכל מקצה בו אני משתתף אני שואף לנצח. אני אף פעם לא מתאכזב ממדליות אחרות, אבל תמיד מכוון לזהב. גם הפעם יש מתחרים רציניים כמו קוסוקה קיטאג'ימה, ברנטון רייקארד, אלכסנדר דלה אואן ואחרים, ונכון שאתה אף פעם לא יכול להיות פייבוריט מול קוסוקה, אבל ביום נתון אפשר לנצח כל אחד ולכן זה כל כך כיף".איפה אתה רואה את עצמך בעוד שנה מהיום? על הפודיום בלונדון, אולי עם מדליית הזהב?
"קודם כל, המטרה הראשונה היא תחילה להבטיח את המקום במשחקים האולימפיים. אסור לי לקחת את המבחנים האמריקאיים כדבר מובן מאליו ולהחשיב את עצמי כחלק מהמשלחת. זו תהיה טעות קשה. אני אפילו יכול לומר שהלחץ במבחנים הוא גדול יותר מאשר במשחקים האולימפיים. ואם אני כבר חושב על מדליה, אז כל צבע יהיה הישג נהדר מבחינתי. בתוך תוכי אני יודע שאני מסוגל לתת כמה הופעות גדולות בשנה הבאה, אני רק צריך להיות בשיא היכולת שלי בזמן הנכון".
כאשר יחלו המשחקים האולימפיים בלונדון, שאנטיו יהיה כבר בן 28, אבל במציאות שבו נמצא ענף השחייה כיום זה ממש לא אומר שהוא הגיע לסוף הדרך. בטח לא כשעדיין יש שחיינים דוגמת איאן ת'ורפ, טרז אלשהאמר, דארה טורס וג'ייסון לייזאק. כשהוא נשאל על השאיפות להמשך והאם ריו 2016 זאת בכלל אפשרות, עונה האמריקני: "נכון לעכשיו אני לא מסתכל על שום דבר פרט ללונדון. השחייה העולמית סובבת בעיקר סביב המשחקים האולימפיים ולכן אין מה לחשוב על העתיד לפני 2012. הציפיה הבסיסית ביותר שלי מעצמי היא להמשיך ולשפר את השיאים האישיים שלי ולקבוע את הזמנים הכי טובים שאני יכול. אם זה יקרה, אני בטוח שאצליח להגשים את כל החלומות שלי. כשאפרוש, העדיפות הראשונה שלי תהיה להקים משפחה" (התחתן לא מזמן).
השחייה הישראלית נמצאת בתקופה טובה מאוד, כאשר יש כמה שחיינים שמסוגלים להגיע לגמר אולימפי, דבר שכמעט שלא חשבו עליו מאז הגמר של איתן אורבך בסידני 2000. לאריק שאנטיו, שגדל בחממה האמריקנית, יש כמה טיפים איך להפוך את התקופה הטובה לתור זהב (תרתי משמע). "הדבר הכי טוב שמדינה יכולה לעשות לטובת השחיינים שלה הוא לתמוך בהם ככל שניתן", מסביר שאנטיו. "אין הרבה כסף בספורט האולימפי ולכן העזרה מתחילה בדרך כלל במתן תמיכה כספית, ולאחר מכן חובה להעמיד מתקנים ברמה הגבוהה ביותר. יש גבול מסוים לכושר אליו מסוגל ספורטאי להגיע ולכן הוא צריך ללמוד להתאמן בצורה חכמה ויעילה, וזה יכול להתבצע רק אם יש את המתקנים והציוד הטובים ביותר".
מה העצה שלך לשחיינים ישראלים עם חלום אולימפי?
"הכי חשוב ליהנות. כמו שאמרתי, שחיין שמח הוא שחיין מהיר. אם מישהו לא נהנה ממה שהוא עושה, הוא לא יוכל לתת את כל מה שהוא מסוגל. שחייה היא התחייבות גדולה מאוד, חבל לא ליהנות ממנה".
אם הסיפור של שאנטיו והגישה שלו נשמעים לכם מוכרים מעולם האופניים, זה לא מקרה. פרט למחלה ומלבד היותו שחיין מצטיין, הוא גם לוקח חלק בארגון "livestrong", שאותו הקים לאנס ארמסטרונג, בין השאר במטרה להגביר את המודעות לסרטן ולגייס תרומות לקידום הטיפול במחלה. "אני שייך למחלקת השגרירים של הארגון", הוא מספר בגאווה. "בעקרון זה אומר שאני מעלה את המודעות למחלה וגם מבקר במרכזי שיקום לחולים ובבתי החולים עצמם. אם הסרטן מתגלה בשלב מוקדם, אז בהחלט ניתן לטפל בו ולהחלים ממנו. לכן הידיעה היא הנשק הגדול ביותר נגד הסרטן. לאחרונה גם קיימתי תחרות שחייה במים פתוחים שההכנסות ממנה מיועדות לקרן לטיפול בחולים". על לאנס ארמסטרונג עצמו, אמר שאנטיו: "מילים לא יכולות לתאר את ההשפעה של לאנס ושל הארגון על מיליונים של אנשים ברחבי העולם. ארמסטרונג נתן תקווה לאנשים לגבי מה שבעבר נראה חסר כל סיכוי".
מה תעשה "כשתהיה גדול", כשקריירת השחייה תיגמר?
"מעולם לא דמיינתי את עצמי עושה משהו אחר פרט לשחייה, אבל כשיום הפרישה יגיע אני אמצע דבר אחר שיש לי אליו בדיוק את אותה תשוקה. כרגע אני לא יודע מה יהיה. אולי אפילו אגיע לבקר בישראל, אני אשמח".