בשנת 1963 הדהימה חברת השכרת הרכב אוויס (AVIS) את עולם הפרסום. HERTZ הייתה אז החברה הגדולה והמצליחה בתבל, ואוויס ניסתה לזנב בשובלי שמלתה, אך הפערים היו עצומים. כל מומחי הפרסום ויחסי הציבור נתקפו איפוא הלם, כאשר האנדרדוג של אוויס יצא לפני כמעט 50 שנה בקמפיין מאסיבי עם הסלוגן: "אוויס. אנחנו רק מספר 2. אנחנו משתדלים יותר". ההודאה בנחיתות (מספר 2) שברה את כל חוקי המשחק. כמו סוכן הביטוח שלעולם ועד יורה לכם לא להודות באחריות לתאונה גם אם נכנסתם עם המכונית לקניון, כך הזהירו הפרסומאים הבכירים את לקוחותיהם לבל יעזו אי פעם לגלות כי הם ניצבים במקום שאיננו הפסגה בכבודה ובעצמה. אבל ראה זה פלא: הסיסמה חוללה מהפכה בעולם הרכב השכור והפרסום גם יחד. המכירות של אוויס המריאו. הקהל הביע אמון בחברה שלא מתביישת מן האמת, אלא אדרבא, מנסה לרתום אותה כדי להגיש לו שירות טוב ויעיל יותר.
אם הייתי הפרסומאי או יועץ התקשורת של קלאודיו ראניירי, הייתי מציע לו להשתמש בסלוגן הזה. "אני רק מספר 2. אני משתדל יותר", הייתי מצהיר מתחת כל עץ רענן ומעל כל פוסטר ודוכן. זו יכולה הייתה להיות דרך מקורית ואמיצה של המאמן האיטלקי להתמודד עם תווית הלוזר והסגן הנצחי שדבקה בו במהלך חצי היובל בו הוא מדלג ממועדון למועדון. זו הייתה דרך להסתכל למציאות בלבן של העיניים ולחייך בפה רחב. אוקיי, אני מספר 2, אז איך זה שאני מאמן עכשיו את אינטר הגדולה, אליה הגעתי אחרי יובנטוס המפוארת, רומא רבת ההוד, צ'לסי, ולנסיה, נאפולי וגם אתלטיקו מדריד?
אני לא אוהד של אינטר. גם לא של אף אחת מהקבוצות הקודמות שהמאמן שלה הותיר בהן, לכאן ולכאן, את חותמו. אבל אני אוהד של קלאודיו ראניירי. אני אוהב את האיש ואת האישיות. את פועלו ובעיקר את דרך פועלו. את המאמן הכי ג'נטלמן – איש ישר, אצילי ועדין - מחוץ לאנגליה. את הצניעות ומוסר העבודה של מי שאולי נכנס לפעמים למבוי סתום, אבל יודע ליטול על כך אחריות.
קלאודיו ראניירי הוא בראש ובראשונה מענטש. בן אדם. איש רעים להתרועע. מאמן שפיו וליבו שווים. אני יודע שבעולם הכדורגל הציני יושר ואנושיות אינם בדיוק מטבע עובר לסוחר, אבל אני עדיין מסרב להתרשם ממגלומנים, נרקיסיסטים ומרושעים מצליחנים, ומעדיף לחבק ולהצדיע לשקולים, חרוצים וענווים (Humble) גם אם ארון הפרסים שלהם לא מאיים להתפוצץ. כך למשל קלאודיו ראניירי הוא הנגטיב – למעשה הפוזיטיב – של אחד, ז'וזה מוריניו, שבקדנציה המעולה שלו באינטר אפילו חידד את ההבדל ביניהם תוך התקפות חוזרות ונשנות על האיטלקי, אותו הוא כינה "הלוזר מצ'לסי", "הזקן הזה בן 70", ועוד כהנה וכהנה ביקורות, שאת כולן הוא מעטר בעקיצה ZERO TITULI – איש ללא תארים. ראניירי לא הגיש את הלחי השניה, אבל גם לא גלש להשמצות. הוא הגיב באיפוק ואמר ש" מוריניו עבורי הוא בסך הכל מאמן טוב, אבל התקשורת הפכה אותו לתופעה... אני שונה. אני אוהב כבוד ואני מעניק כבוד".
אבל איך אומר קזבלן? בשביל כבוד צריך לעבוד, וראניירי בוודאי יודע שמוריניו זוכה להרבה יותר ריספקט ממנו, בזכות העבודה – התוצאות – על כר הדשא. עם הקבלות האלה לא ניתן להתווכח. באמת? לא ניתן? למה לא? ברור שאי אפשר לחלוק על שני גביעי אירופה של הפורטוגלי והצלחותיו הפנומנליות בפורטו, צ'לסי ואינטר. אבל אפשר ועוד איך להתווכח עם ההצלחות של האחד, כאשר הוא מפיץ במכוון דיסאינפורמציה, מידע כוזב, על מעלליו של יריבו.
ZERO TITULI? אפס תארים? ממש לא. כאשר מנסים לבנות לך תדמית מסוימת, עושים זאת לפרקים תוך שימוש גמיש בעובדות. ובכן, ראניירי זכה עם פיורנטינה בגביע האיטלקי ובסופרקאפ האיטלקי ב-1996-1997. עם ולנסיה הספרדית הוא הניף את גביע המלך ב-1999 וזכה בסופרקאפ האירופאי ב-2004. אלה בהחלט תארים. נכון, הוא עדיין לא זכה בכתר אליפות, וזה בהחלט כתם ברזומה, אבל אל מול כל המנפנפים בהאשמה הזו אפשר גם להציג קו הגנה שונה, רווי אשראי ומוניטין. בתחילת דרכו קנה ראניירי את עולמו (1987) בקליארי, אותה העלה שתי ליגות, מהשלישית לבכירה, תוך שתי עונות רצופות. עינו החדה נצפתה לראשונה בנאפולי. את הבור שפערה עזיבת דייגו מראדונה, מילא ראניירי עם הבאת ג'יאנפרנקו זולה. לפארמה הוא הגיע באמצע העונה והציל אותה מירידה בטוחה. גם את רומא הוא ירש במצב נואש, וקרא תגר על הסקודטו (של אינטר ומוריניו) עד המחזור האחרון. בוולנסיה הוא נחשב בסוף שנות ה-90' למי ששתל את זרעי ההצלחה העתידית של רפא בניטס. שלא לדבר על צ'לסי, בה יכול מי-אם-לא-המיוחד להודות לנמסיס שלו, שהביא, הכין והשאיר לו את פרנק למפארד, ג'ון טרי, קלוד מאקללה, וויליאם גאלאס, אריאן רובן ופטר צ'ך – עמודי תווך בקמפיין המעוטר של הפורטוגלי בסטמפורד ברידג'.
זו אחת הסיבות ששמה ההולם של הביוגרפיה של קלאודיו ראניירי בן ה-60 הוא "איש גאה צועד". השלם של ראניירי הוא הרבה יותר מאשר סכום החלקים שיחסי ציבור נכלוליים ניסו והצליחו לייחס ולנכס לו. אמנם הוא מסתדר הרבה יותר טוב במקומות בהם רף הציפיות לא בשמיים. כאשר הוא צריך להרים מלמטה. כאשר המשימות וכוח האדם העומד לרשותו צנועים כמוהו. כאשר ההיסטוריה וההיסטריה (יובה, אתלטיקו) לא עומדים לו לרועץ. נכון, שום דבר לא ישנה את העובדה שגם מועדונו הנוכחי, אינטר, בחר בו כתוצאה מאילוצים. אבל הנה, דווקא בעזרת הגמגום של הנראזורי בפתיחת העונה, הפיטורין של ג'יאמפיירו גאספריני, נחת ראניירי בצד הכחול של סן סירו כמי שבא לבלום את הסחף. במובן הזה, הוא מונה בעיתוי מצוין מבחינתו: אינטר המצולקת, אינטר הכחושה, אינטר האנדרדוג.
והנה, הפלא ופלא, ראניירי מעביר את הסחורה. הנראזורי באים ביום ראשון לדרבי בתנופה. אחרי 5 ניצחונות ליגה רצופים. אחרי שהם צלחו את שלב הבתים של ליגת האלופות בבטחון ובאפקטיביות לא נטולת ניצוץ. הג'נטלמן הרומאי, המנג'ר הנחבא אל הכלים, אבל האיש שכל בוקר יורד לבר לשתות את הקפה שלו עם עמך, המאמן נטול המניירות והאגו שכדורגלנים אוהבים לאהוב ולהעריך, הטקטיקן ההרפתקן שלא מפחד להמר, לנסות ולשנות וגם לשלם מחיר על העוז, רוצה ובהחלט מסוגל לנצח את מילאן, אבל יתקשה לחיות בשלום עם פסטיבל הכותרות והציפיות העשוי להתלוות להישג שכזה. באנגליה הודבק לו הכינוי "טינקרמן" (הפחח, התיקונצ'יק, בגלל אהבתו לרוטציות בהרכב ובשיטה). בשבילי הוא טינקרבל.