מדיסון סווקר גארדן. פלייאוף. רג'י מילר שם. גם פטריק יואינג וג'ון סטארקס. ולמרות שעל הפרקט, הקבוצה ההגנתית עם הסנטר מג'ורג'טאון היא בכלל אינדיאנה והקבוצה עם חבורת המרביצים שיש לה שחקן התקפי מרכזי אחד זו הניקס, אפשר היה להרגיש באוויר ועל הפרקט את היצרים שהפכו את היריבות הזו לחומר הבערה הטוב ביותר במדורת ה-NBA לאורך שנות התשעים. אמנם, ספייק לי לא היה הפעם על הקווים, אבל חבורת סלבריטאים מכובדת מילאה את מקומו כראוי. וביציעים, בהם כותב שורות אלה ישב, לראשונה בחייו במשחק NBA, השנאה כלפי הפייסרס הייתה ברורה. עדיין נראים שלטים ברוח ה"נקיס נגד היקס". עדיין נשמעות קללות עסיסיות כלפי שחקני הפייסרס. וזה כולל את מילר, שעכשיו הוא בכלל פרשן שיושב על קו האמצע עם אוזנייה.

באווירה הזו, גם תצוגה התקפית חלשה נוספת של כרמלו אנתוני (28 נק' ב-28 זריקות) ושל ג'יי.אר סמית' (4 מ-11 מהשדה), גם שיפוט שבהחלט הושפע מהקהל הביתי לטובת הניקס, וגם ניצחון שהגיע בעיקר בגלל שהיריבה החטיאה יותר מדי זריקות פנויות – ניצחון שכזה הוא חתיכת אירוע שמוציא את כל הטוב ואת כל הרע מקהל אוהדים כמו זה של ניו יורק ניקס.

הטוב בקהל הזה – הוא לחלוטין לא "קהל של קונצרטים". הוא קהל מעורב, שכל הזמן מביע את דעתו. והוא קהל דעתן, שכל הזמן מתערב. הוא מורגש. הוא משפיע. והוא מורכב מלא מעט אנשים שגם אם עבר זמן רב מאז ראו את הקבוצה שלהם בסיבוב השני, הם בהחלט מביני עניין, יודעים כדורסל, כאלה שינהלו בפסקי הזמן שיחה על הנעת הכדור של הניקס או על איך שדייויד ווסט וריימונד פלטון אוהבים לזרוק מאותה משבצת.

הרע בקהל הזה – כמו הניקס (או כל כמעט דבר אחד שקורה במנהטן), הוא בטוח שהוא מרכז העולם. ולכן, הוא הטוב ביותר, והכל מגיע לו. וזה כולל כל שריקה שהיא. ולכן זה גם בסדר לקלל, קללות מכוערות ממש, גם אם יש ילדים בסביבה, דבר שהוא לחלוטין לא מקובל בענפי ספורט אמריקאיים אחרים. ולכן – גם בגלל ש"הוא מבין כדורסל" – זה גם קהל שלא מפסיק להתלונן. להתבכיין. לרטון. זה קהל לא מרוצה. סקפטי. קהל ששכח איך דוחפים קבוצה קדימה. קהל ש – כמו הניקס עצמה – מפולג. כל אחד מושך לכיוון שלו, מתעניין רק בתובנות ובצעקות ובקללות שהוא מסוגל לייצר. זה לא קהל שקבוצה יכולה להישען עליו.

ובאמת, הניקס לא נשנעת על הקהל הזה. בשורות הראשונות יושבים הסלבס, בשורות הגבוהות יושבים האוהדים הצעקניים ביותר, ובין לבין יושבים, כך זה נראה, יותר מדי תיירים. הבליל הזה מייצר גב רעוע למדי. לכן זה גם לא מפליא שהניקס יגיעו לאינדיאנה למשחק 6, כשהם שוב עם הגב אל הקיר.

כמובן, ישנן גם סיבות מקצועיות רבות מדוע זה המצב. הראשונה – לפייסרס פשוט קבוצה טובה יותר. מאוזנת יותר. חכמה יותר. מגוונת יותר. מוצקה יותר. עמוקה יותר. בעצם, זה שש סיבות. מעבר לכך, מלו הוא שחקן כדורסל סולני מדי, שמסוגל לעשות בעיקר דבר אחד: לקבל כדור ולייצר נקודות בקצב שהדבר הכי מרשים בו הוא העובדה שהוא לא נותן להחטאות לגרום לו להפסיק לזרוק.

אבל אחרי ביקור ראשון בחיים במשחק NBA, הסיבות המקצועיות – אותן אפשר כמובן לנתח גם מצפייה בטלוויזיה – פחות מעניינות אותי כרגע. מה שקורה מסביב לקבוצה, ואיך שזה נראה מקרוב, מרתק אותי קצת יותר עכשיו. והנה שתי מסקנות מרכזיות שיצאתי איתן מ"האולם המפורסם בעולם":

1. הטרייד על מלו היה הדבר הנכון לעשות. שוב, אני לא מדבר מקצועית (למרות שהמקום ה-2 במזרח יכול להצדיק את הטענה הזו לבד). אני מדבר מבחינת האווירה. הניקס כל הזמן רוצים להרגיש הכי חשובים בעולם, ושחקן כמו מלו מאפשר להם את התחושה הזו. מבחינת הבאזז מחוץ לאולם לפני ואחרי המשחק, בעיר עצמה, ובייחוד בתוך הבניין, החל מהצגת השחקנים ועבור בכל זריקה שהוא לוקח – מלו אחד שווה הרבה יותר מאשר 3-4 שחקנים טובים-בפני-עצמם-אבל-מפורסמים-פחות. שחקנים כמו מלו וקבוצות כמו הניקס – הרבה תשומת לב, המון אהבה עצמית, מעט הצלחה – נועדו האחד בשביל השני.

2. הניקס יכולים לגרום למקום עסוק וצפוף כמו מנהטן להתרכז לרגע בדבר אחד, אבל זה לא אומר שהעיר מאחוריהם. כמו שהיא מאחורי קבוצות אחרות, בפלייאוף הזה במיוחד אבל גם באופן כללי ב-NBA. אחרי הכל, ה-NBA היא – יותר מכל ליגה מקצוענית אחרת, ליגה של "הערים האחרות" בארה"ב. ממפיס, אוקלהומה סיטי, אוקלנד, סן אנטוניו, אינדיאנה. ערים שיכולות להתאחד מאחורי קבוצת הכדורסל המקצוענית שלהן. ובאמת, מאחורי 5 מ-8 הקבוצות האחרונות בפלייאוף הזה עומדת (או עמדה) בשבועות האחרונים עיר. לניקס זה לא יכול לקרות. אפילו בלוס אנג'לס, שם לפחות אין פוטבול מקצועני, זה עוד יכול לקרות. גם בשיקגו חולת הכדורסל. אבל בניו יורק? שום סיכוי. אם כבר, עודף תשומת הלב מייצר קהל לחוץ ותובעני יותר. וזו ממש לא האווירה שקבוצה מפולגת כמו הניקס צריכה כדי להצליח בה.לשם ההשוואה, הקהל של הריינג'רס מההוקי (שזה בעצם משחק שהוא כדורגל על סטרואידים ומשחק שחייב להצליח בארץ. על זה בטור נפרד מתישהו), שראה את הקבוצה שלו מנצחת השבוע 0:1 את היריבה וושינגטון במשחק ה-6 (ואז מפרקת אותה 0:5 בחוץ במשחק השביעי!), יצא מהמדיסון סקוור גארדן אחרי המשחק שעשה 3:3 כשהוא מרגיש שהיה לו חלק בניצחון הזה. זה היה קהל מאוחד, תומך, דוחף. בהוקי, שהוא גדול אבל לא ענק בניו יורק, זה יכול לקרות. כי הקהל שמגיע מורכב מאוהדי הקבוצה האמיתיים, ששמחים בהצלחתה. בכדורסל, שהוא ענק בניו יורק אבל כל אחד מהאוהדים רוצה כבר לראות את הקבוצה שלו חוזרת לימי הזוהר שלה, ההשפעה של זה היא שלילית.

במקרה הזה, אין יתרון לגודל. וגם אם ג'יילן רוז אמר לפני כמה ימים שהוא מקנא בשחקני הניקס בגלל המסיבות שהם הולכים אליהן אחרי משחקים בניו יורק, גם הוא יודע – כמי ששיחק כמה שנים טובות באינדיאנה וגם חצי עונה בניקס – שכרגע, בסדרה הזו, עדיף להיות שחקן הפייסרס. גם בגלל מה שקורה על הפרקט, וגם בגלל מה שקורה ביציעים. בפגרה? זה כבר סיפור אחר. סיפור שכמו שזה נראה, שחקני הניקס יוכלו לספר ממקור ראשון, ממש עוד מעט.

לא גארדן של שושנים: לניקס אין קהל תומך, ניו יורק מלחיצה מדי