עבור יהודים רבים בתקופת השואה העיסוק בספורט היה מעין בריחה ממציאות אחת לאחרת. מזו של הגטאות, המחנות ובתי היתומים למציאות של פעם, הנורמלית, ההיא שהותירו מאחור. הספורט היהודי בתקופת מלחמת העולם השניה סיפק כמה סיפורים מדהימים שנוצרו מאהבה חסרת גבולות. ליגת הכדורגל בגטו טרזין, שחקן אייאקס אדי האמל, וכמובן אגנס קלטי, שהתחבאה בבית יתומים, למדה שם התעמלות ואחרי המלחמה היא הפכה למתעמלת אולימפית עטורת תהילה. אולם, דווקא סיפורו של אלפרד ("ארתם") נקש, שהיה בקלות יכול להפוך לשובר קופות הוליוודי, נותר אפרורי ולא מוכר.
הסיפור הבלתי ייאמן של נקש מתחיל אי שם ב-1925 בעיר קטנה באלג'יריה בשם קונסטנטין. אלפרד, אז כבן 10, נפל קורבן לתרגיל של חבריו שהשליכו את הנעליים שלו לנהר המקומי. נקש, שפחד מהמים, היה חייב למשות את נעליו ובלית ברירה זינק למים. הוא לא חלם שזה יגרום לו להתאהב בשחייה. עד מהרה הפך ילד הפלא מקונסטנטין לשחיין מחונן וב-1935 הגיע לישראל כדי להשתתף במשחקי המכביה השניה.
המכביה הייתה אז גאוות הספורט היהודי בעולם כולו. שנתיים אחרי הקמתו של הוועד האולימפי הארץ-ישראלי, קיבל האירוע תשומת לב רבה כאשר כ-1,350 ספורטאים מ-28 מדינות השתתפו במשחקים. נקש, מהנציגים הבודדים של צרפת בתחרויות, זכה במדליית הכסף בגמר ל-100 מטרים חופשי בבריכה החדשה בשכונת בת גלים בחיפה.
שנה חלפה ובברלין, תחת השלטון הנאצי, התכוננו לארח את המשחקים האולימפיים של 1936. כצפוי, היטלר התנגד להכניס ספורטאים יהודים למעגל התחרויות. כאשר גברו הקולות שקוראים לחרם מצד ארה"ב, בשל היחס של גרמניה ליהודים, הבינו המארחים כי במידה שהאמריקנים לא יגיעו לברלין זה יגרום למדינות נוספות לוותר על האירוע ויפגום ברצון של הפיהרר "להוכיח עליונות" על פני עמים אחרים. לכן, החליטו להוציא אישורים למספר משתתפים יהודים. כתוצאה מכך, הוועד האולימפי האמריקני אישר את הגעת המשלחת. גם נקש היה אחד מאותם יהודים שכניסתם אושרה למשחקים. אגב, הוועד האולימפי הארץ-ישראלי עמד במילתו לא הופיע לברלין 1936.
נקש עצמו כבר נדד ב-1933, אז היה בן 17, מקונסטנטין לפאריס כדי שיוכל להתקדם כשחיין מקצועני. שלוש שנים לאחר מכן 3,963 ספורטאים לקחו חלק במשחקים בברלין ו"ארתם" היה אחד מהם. הוא נכלל ברביעיית השליחים הצרפתית שהשתתפה במקצה ל-200X4 מטרים חופשי. הצרפתים זינקו במקצה מספר 1 במוקדמות, ניצחו תוך 9:21.7 דקות והעפילו לגמר. נקש היה קרוב לעלות על הפודים, אך הוא וחבריו סיימו רק במקום הרביעי בגמר (9:18.2 דקות), 6 שניות אחרי הרביעיה מהונגריה. אכזבה תהומית עבור נקש, שחלם לקחת מדליה אולימפית, שתהיה סטירה מצלצלת לראשי המשטר הנאצי ותעודת כבוד ליהודים.
נקש חזר לצרפת והמשיך לשלוט בשחייה המקומית תוך כדי שהוא מתכונן למשחקים האולימפיים הבאים בטוקיו ב-1940. נקש זכה באליפויות ארציות תוך כדי שהוא מביס פעם אחר פעם את יריביו ובראשם ז'אק קארטונה (זכרו את השם, הוא עוד יופיע בהמשך), אך פריצתה של מלחמת העולם השניה בספטמבר 1939 הקפיאה את תוכניותיו והוא נאלץ להתגייס לצבא. מיד אחר כך בוטלו גם המשחקים ביפן.
תשעה חודשים אחרי פרוץ המלחמה הגרמנים כבשו את ארצות בנלוקס (בלגיה, הולנד, לוקסמבורג) והתקדמו לכיוון צרפת במטרה לפלוש מצפון ובכך לעקוף את קו מאז'ינו – מכשול הביצורים הצרפתי. ב-22 ביוני 1940 חתם ראש ממשלת צרפת על הסכם שביתת נשק עם גרמניה שקבע כי הנאצים יחזיקו ב-60 אחוזים משטח המדינה ואילו בחלק הדרומי תוקם מעין אוטונומיה שנקראה רפובליקת וישי. ומה קרה לנקש באותו זמן? הוא השתחרר מהצבא ונישא לאהובתו, פול. בשל המצב הבעייתי בבירה, הדרימו השניים לטולוז.
חייו של נקש באותה תקופה היו דיסוננס מוחלט. מצד אחד הוא המשיך לשבור שיאים בבריכה, ומצד שני זכה לסיקור עיתונאי אנטישמי במדינה שלמעשה רובה שייך לגרמנים והחלק השני משתף עימם פעולה. והוא המשיך בשלו, בשחייה. בשלהי יוני 1941 השיג ניצחון מוראלי חשוב על אלוף גרמניה יואכים בלייק תוך שהוא קובע שיא עולם ב-200 מטרים פרפר. וכעבור חודש, כחצי שנה לפני ההחלטה על הפתרון הסופי בוועידת ואנזה, אליפות העולם בשחייה נפתחה במארסיי.
למרות האנשטימיות הברורה ורציחות יהודים ברחבי מערב אירופה, נקש, שמעולם לא הסתיר את יהדותו, המשיך לשחות ולזכות בתארים - כולל במדליית זהב במארסיי ובהמשך באליפויות צרפת במהלך 1942. גם בשנה שלאחר מכן המשיך לשבור שיאים. במהלך 1943, השנה בה השמדת יהודי אירופה הגיעה לשיאה, הבין נקש שאינו יכול להמשיך להתחרות, אלא מוכרח להתחבא יחד משפחתו.
ב-20 בדצמבר 1943 נעצרו נקש ומשפחתו על ידי הגסטאפו. ככל הנראה, יריבו של נקש, קארטונה, היה זה שהסגיר אותו לנאצים. האחרון גם דאג לחשוף את מקום המסתור של בתו הקטנה של נקש, אָני. מטולוז הועבר נקש למחנה בדרנאסי ומשם נשלח יחד עם אשתו ובתו לאושוויץ. במחנה הוא הופרד מפול ואָני, שנלקחו ללא ידיעתו לתאי הגזים, שם נרצחו.
מבנה גופו של נקש התאים לדרישות ראשי מפעל המוות והוא נלקח לעבודות בכפיה במחנה העבודה אושוויץ 3. נקש חדל להיות אדם. הוא הפך למספר - 172763. הגרמנים, שהכירו אותו מעולם הספורט, הפכו אותו לאובייקט להתעללות. הם נהגו לקחת אותו למאגרי המים, שהיו משמשים לכיבוי שריפות, היו זורקים לו חפצים למים והורו לו להביאם. נקש היה צריך לאסוף את החפץ, בדרך כלל סכין, בעזרת שיניו ולהניח אותו לרגליהם. מבחינת הסוהרים היה מדובר בהשפלה, עבורו היה מדובר באימון.
סמוך למועד שחרור המחנה נלקח נקש ל"צעדת המוות" עד בוכנוולד שבגרמניה. "יום יבוא וכל הכאב, הייסורים, העינויים והאפר ידרשו צדק ונקמה תיפול על ראשם של הברברים", כתב נקש בפנקס של חבר שפגש שם. באפריל 1945 שוחרר המחנה והמלחמה הסתיימה. והוא נותר לבדו.
טרנספר, מחנה השמדה, עבודה בכפיה, רצח אישה ובת ואפילו צעדת המוות. כל זה לא מנע מאלפרד נקש לשוב לבריכה. הוא אמנם איבד הרבה ממשקל גופו, אך תוך פחות משנה כבר חזר לטופ העולמי. ב-1946 השלים קאמבק נהדר עם מדליית זהב במקצה השליחים (3X100 מ') באליפות העולם, אך נותר לו מעגל נוסף לסגור - המשחקים האולימפיים. גם בגיל 32 חלום המדליה עוד בער בו.
אחרי 12 שנים נטולות משחקים, התעורר הספורט האולימפי. 4,104 ספורטאים הגיעו ללונדון, וארתם ביניהם. השחיין זינק לבריכה למקצה ל-200 מטרים חזה ואף העפיל לחצי הגמר. אולם, כאן התסריט ההוליוודי מסתיים. הסוף הקלאסי לא הגיע ונקש לא זכה לעמוד על הפודיום, אבל הוא זכה בדבר חשוב בהרבה - חיים.
אלפרד נקש, ילד הפלא מאלג'יריה שהפך לאלוף עולם בשחייה, לאסיר באושוויץ, לאלמן, לניצול שואה ולספורטאי אולימפי, סיים את חייו במקום אותו כל כך אהב. ב-1983 לבו חדל לפעום והוא טבע בים במהלך עוד יום של שחייה שגרתית.
סייעה בהכנת הכתבה: נעמה אגוזי, רכזת מחוז צפון ב"יד ושם".