עד לפני שנה, כל פרשן מתחיל היה אומר על הליגה הספרדית שהיא בעצם הליגה הסקוטית. ליגה של שתי קבוצות (למרות שסקוטלנד היא ליגה של קבוצה אחת, אבל נעזוב את זה) - שחוץ מברצלונה וריאל מדריד לאף אחת אין סיכוי, לא רק לזכות באליפות, אלא אפילו לאיים על ההגמוניה הדו-ראשית.
העונה שעברה באה והרסה לכולם את התאוריה הנהדרת. אתלטיקו מדריד זכתה באליפות מפוארת וראויה, עם תקציב שהוא רק כרבע מזה של שתי הגדולות. ולא היה מדובר כאן באיזה הישג מקרי או ניצחון בגמר גביע הרואי, אלא באליפות שנקנתה בדם, יזע ודמעות של 38 מחזורים קשים.
ואם עוד היה מי שזלזל בעוצמה של האדומים-לבנים ממדריד, באה ההעפלה לגמר ליגת האלופות, על חשבון מילאן, ברצלונה וצ'לסי. אם לא שער שוויון של סרחיו ראמוס בדקה ה-93, לא רק שאתלטיקו הייתה אלופת ספרד היא הייתה גם אלופת אירופה.
רכש טרי בליגה הטובה בעולם
הסופר-קאפ האירופי, שתי ספרדיות
ועדיין, כל זה לא משנה ללא מעט אנשים, כולל פרשנים מכובדים וידענים, שממשיכים לקרוא לליגה הספרדית "ליגה של שתי קבוצות", או לכל היותר "ליגה של שתי קבוצות וחצי". הם לא יתנו לעובדות לבלבל אותם. הם לא יאפשרו למציאות להרוס להם תיאוריות ששוות כקליפת השום.
אגב, דייגו סימאונה, האיש שאחראי יותר מכל אחד אחר להישגים האדירים של אתלטיקו, אומר גם הוא שלקבוצה שלו אין הרבה סיכוי העונה וכי המאבק שלה יהיה מול ולנסיה, סביליה ואתלטיק בילבאו. אפשר לקחת את ההצהרה הזו כלשונה, או להיזכר במה שסימאונה השועל אמר בדיוק לפני שנה: פחות או יותר את אותם הדברים. במילים אחרות: סימאונה מודע לנתוני הפתיחה המאוד לא שיווניים, אבל אם אתם חושבים שהמאמן הארגנטיני לא זומם לזכות העונה בכל תואר אפשרי, אז כנראה שעדיין לא עמדתם על טיבו של האיש.
בשנים האחרונות יש ויכוח גדול מי הליגה הטובה בעולם: האנגלית, הספרדית או אולי הגרמנית. כל צד מגייס עובדות ונתונים לחיזוק הקייס שלו, והרי בסופו של דבר זה בכלל עניין של טעם. יש כאלו שמבחינתם נון-סטופ אקשן הוא הדבר העיקרי. יש כאלו שמבחינתם הדבר החשוב ביותר הוא ניהול ראוי ומחירי כרטיסים שפויים, ואחרים מעדיפים כדורגל איכותי וטכני.
לליגה האנגלית יש כמובן את היתרונות שלה, והיא גם מצולמת ומשווקת באופן גאוני. לבונדסליגה יש מעלות שאין לאף ליגה אחרת – והלוואי על כולם הניהול הגרמני החכם והשפוי. אבל בכל מה שקשור לאיכות נטו, לספרד יש יתרון ברור.
העונה שעברה הוכיחה זאת באופן כמעט מוחלט. ברצלונה, בעונה בינונית, לא נתנה שום סיכוי לאלופה האנגלית מנצ'סטר סיטי בשמינית גמר ליגת האלופות. סיטי נראתה כמו קבוצת אמצע טבלה טיפוסית בספרד. צ'לסי נראתה פשוט אומללה בחצי הגמר מול אתלטיקו מדריד. בויסנטה קלדרון מוריניו העלה מערך בונקריסטי ציני. וכשניסה לשחק כדורגל בסטמפורד ברידג', אתלטיקו הוכיחה שהיא קבוצה הרבה יותר טובה.
לא ספרו את סיטי, אלופה אנגלית גאה
גם הדרג השני, היה מגיע לטופ האנגלי
גמר ליגת האלופות היה בין שתי קבוצות ספרדיות ואם אתלטיקו לא הייתה מגרילה את ברצלונה ברבע הגמר, כנראה שהיו לנו שלוש נציגות ל"לה ליגה"בחצי הגמר. אבל גם שתיים מארבע זה מרשים.
אבל רגע. השליטה הספרדית לא הייתה רק בליגת האלופות. גם בליגה האירופית, הטורניר המיועד לקבוצות הדרג השני ביבשת, זכתה קבוצה ספרדית, סביליה, שבחצי הגמר ניצחה את ולנסיה.
במילים אחרות, 4 מ-8 הקבוצות שהעפילו לחצי הגמר בעונה שעברה בשני המפעלים הגיעו מ"לה ליגה", וזה בלי ברצלונה. אז תחשבו שוב ותגידו: זו עדיין "ליגה של שתי קבוצות וחצי"?
לאנגליה, אגב, הייתה רק קבוצה אחת מתוך השמונה. גם לגרמניה. כך שבכל מה שקשור לעומק האיכותי בשלוש הליגות הגדולות באירופה, אני לא חושב שצריך להוסיף מילה. הטבלה, כמו שאומרים, לא משקרת.
אותי זה לא מפתיע. אבל את מי כן? את כל מי שלא טורח לצפות במשחקים של הקבוצות ה"אחרות" בספרד, ולא רואה במו עיניו מה הן באמת שוות. סביליה, ולנסיה, בילבאו, ויאריאל וסוסיאדד, משחקות כדורגל ברמה גבוהה. לפחות שלוש הראשונות ברשימה הזו היו מסיימות בשלישייה הראשונה באנגליה ובגרמניה.
נכון, יש בכדורגל הספרדי בעיה כלכלית קשה, שנובעת בעיקר מהחלוקה השערורייתית של כספי הטלוויזיה. ריאל ובארסה מקבלות בכל שנה סכום הגבוה פי שלושה וארבעה ממה שמקבלות קבוצות הדרג השני.
ואם למרות המצב הלא תקין הזה אתלטיקו זוכה באליפות ומגיעה לגמר הצ'מפיונס, וסביליה זוכה בליגה האירופית, זה רק מחזק את הטענה כי איכות הכדורגל בספרד גבוהה יותר מאשר בכל ליגה אחרת. רק תתארו לכם עד כמה הקבוצות האלה היו הרבה יותר חזקות אם הן היו מקבלות בכל שנה עוד 30 או 40 מיליון יורו.
הכסף הגדול באמת נמצא בקבוצות הגדולות של הכדורגל האנגלי. ואת מי הן רוכשות עם הכסף הזה? שחקנים ומאמנים מספרד.
האלופה מנצ'סטר סיטי היא קבוצה שיובאה כמעט כולה מספרד: המאמן פלגריני הגיע ממלאגה, כמו גם השוער קבאז'רו. בהרכב נמצאים סבאלטה (הגיע מאספניול), דמיצ'ליס (מלאגה), נבאס (סביליה), סילבה (ולנסיה), אגוארו (אתלטיקו) ונגרדו (סביליה). אגב, גם המנהלים יובאו מספרד: פראן סוריאנו וצ'יקי בגיריסטיין.
סגנית האלופה ליברפול הביאה הקיץ את המגינים אלברטו מורנו מסביליה ואת חאבי מאנקייו מאתלטיקו, וצ'לסי ייבאה שלושה שחקנים מאתלטיקו מדריד: טיבו קורטואה, פליפה לואיס ודייגו קוסטה, וגם את ססק פברגאס מברצלונה. ולא נשכח את אנדר הררה שהגיע מבילבאו למנצ'סטר יונייטד, ואת אלכסיס סאנצ'ס שעבר מברצלונה לארסנל (שיש לה בסגל לא פחות מחמישה ספרדים).
תמונה שאומרת הכל
ועוד אחת...
נכון, יש פה עניין כלכלי. הקבוצות הספרדיות נאלצות למכור והאנגליות העשירות קונות. אבל העובדה שנרכשים כל כך הרבה שחקנים דווקא מהליגה הספרדית היא גם בשל סיבות מקצועיות. נכון, יש שם שחקנים מעולים. והרבה.
מה שמעניין זה שלמרות שלכאורה הקבוצות הספרדיות נחלשות (חוץ מריאל ובארסה), הן כל הזמן ממציאות את עצמן מחדש. הן ממשיכות לשחק כדורגל טכני ואיכותי, רק עם שחקנים חדשים.
לקראת העונה שבפתח התקווה שלי היא שההישג של אתלטיקו מדריד מאשתקד יהווה השראה גם לקבוצות הדרג השני. שכולם יבינו שזה אפשרי, שכסף זה לא הכל בכדורגל. ועם חוצפה חיובית וכדורגל איכותי, ניתן לצמצם את הפער מול שתי הענקיות, ואולי אפילו מעבר לכך.