קשה לאהוב את כריסטיאנו רונאלדו. אם אתה לא אוהד של ריאל מדריד, זה אפילו על גבול הבלתי אפשרי. היהירות, השחצנות, החזרה על המנטרה ש"אני השחקן הטוב ביותר בעולם" למרות שכולם, כולל אותך, יודעים שזה לא נכון. עוד נחזור לזה. ומי שמעז להמרות את פי ההגמון מצטייר מייד כקנאי על כך שאינו עשיר וחתיך ככריסטיאנו. אולי זה נכון, אבל זה עדיין לא גורם לך לאהוב את הבן אדם.
אבל גם אם אתה הטוב בעולם, הדבר הטוב ביותר בעולם מבחינתך – הוא לא לומר זאת. תן לאנשים אחרים להגיד. כי ברגע שאתה אומר, מיד יהיו כאלה שיאמרו שאתה לא. אבל זה רונאלדו. לטוב ולרע. ויש הרבה משניהם.
מכונת כדורגל משומנת עם אפס אחוזי שומן. תן לו את הכדור ותצפה לראות מה שלא ראית מעולם. אנשים שראו את כריסטיאנו משחק יכולים להישבע שזה הדבר הקרוב ביותר למטוס סילון שמשחק כדורגל. בעיטה, מהירות, מסירה, דאבל פס, טריפל פס, בגובה, ברוחק, נגיחה, בעיטה חופשית, פנדל, ביסיקלטה, פדלאדה, ראבונה, יו ניים איט.
כל זה לא עוזר לו בקרב האמיתי של חייו. הקרב להיות טוב יותר מלאו מסי. במשפט הפלילי נדרשים לעיתים ל"דבר-מה נוסף" על אף הראיות הקיימות בתיק, על מנת לבסס הרשעה בפלילים. ובשורה התחתונה, על כל המספרים והסטטיסטיקות ועם כל ההשוואות שתעשו, אם תתנו לכל מאמן בעולם לבחור לקבוצתו את רונאלדו או את מסי, תשעים אחוזים יבחרו במסי.
תאהבו או תשנאו, רונאלדו עונה על המגרש (getty)
כי למסי, כמו לג'ורדן ולמראדונה, יש את הדבר-מה הנוסף הזה, שלאחרים אין. בדיוק כמו שקובי ולברון יכולים לעשות כל מה שמייקל עשה, אין ולעולם לא יהיה להם את המג'יק והווינריות של מייקל, את אותה נגיחה של מסי בגמר האלופות על כל מאה חמישים וארבעה הסנטימטרים שלו. ונוסף על הכל, מסי הוא פשוט ילד טוב. וילדים טובים קשה מאוד לא לאהוב.
אבל בסיפור שלנו, לפחות לבינתיים, ה'רע' מנצח. בנוק אאוט. היריעה לא מספיקה לציין את שלל משחקי הגמר שהפסיד לאו מסי במדי נבחרת ארגנטינה. לעומתו, רונאלדו הביא לפורטוגל את גביע אירופה ללא כוכבים נוצצים במיוחד לצידו. כן, אני יודע שהוא לא שיחק בגמר, אבל שמישהו יגיד שהוא לא חתום בכל אותיות שמו המתנוסס על שדה התעופה במדיירה על הגביע הזה.
וזה המאצ'-אפ האמיתי בין השניים. על אחת כמה וכמה כאשר בנבחרת ארגנטינה משחקים בשתי-וערב מעורר קנאה כוכבי-על ותיקים וצעירים דוגמת היגוואין, אגוארו, טבס, די מריה, דיבאלה, לאבצי, מסצ'רנו, אוטמנדי, באנגה, פסטורה, גייטן. ומסי. פשוט לא להאמין שהם לא אלופי העולם ומחזיקי הקופה כבר עשר שנים ברציפות.
והיום, ואולי דווקא בגלל שיום השואה ולא ננחס אותו, יש למסי הזדמנות להתחיל להוכיח אחרת. להוכיח שהוא בוודאי טוב יותר מחתיך תורן בעל יכולות כדורגל פנומנאליות, להוכיח שיש בו משהו שנולדים איתו פעם בחמישים שנה. להוכיח שהוא ג'ורדן ומוחמד עלי. כי אם הוא לא יוכיח לנו את זה, זה יהיה עוול היסטורי, אבל מוצדק.
הכותב הוא מחבר הספרים "האביר בן זונה" ו"הממלכה התיכונה".
יענה על המגרש? מסי (getty)