דמעות בעיניים, גזרה עגלגלה והכותרת קורעת הלב: "אני לא יכול יותר". המחזה, בשינוי תמונה ואווירה, חזר על עצמו בכל כלי התקשורת של ברזיל. וגם של ארגנטינה. ושל איטליה, צרפת, ספרד, הולנד, גרמניה ועוד. אימפריות הכדורגל הרכינו ראש, ואצלנו עוסקים בקשר בין אלון יפת לבוריסוב, ברומן בין דני נוימן לאוהדי הפועל ובדיווח מפוקפק עד מסריח על התעניינות של יונייטד בכיאל. הלו, הפעם הוא באמת הולך.
פעם שנאתי את רונאלדו. מודה ומתוודה. הוא היה הצד היעיל, הדורסני והמאיים של ברזיל. הצד שמפליק לך סטירה ברגע שאתה ממצמץ, ואז עוד קורץ לעברך בשובבות ובשמחה לאיד. כנראה שזאת הסיבה שבכל זאת הערכתי אותו. איך אפשר שלא. החדות, כוח הפריצה, הבעיטה, קור הרוח, הטכניקה, ההתעלות במעמדים גדולים, וכמובן השערים. בדחיקה, בהקפצה, בטיל לחיבורים, בכדור חופשי, בעקב, בראש. עם הזמן הפכה ההערכה לסימפטיה ואז לאהדה. ומשם נותרה דרך קצרה מאוד להכרה: רונאלדו הוא החלוץ הטוב בהיסטוריה.
הסיפור של רונאלדו לואיס נזאריו דה לימה, הילד שלא הגיע לפלאמנגו כי לא היה לו כסף לנסיעות, הוא סאגה של ניגודים. בין נתוני הכיבושים למספר הניתוחים. בין העברות נוצצות לעימותים עם מאמנים. בין הרעב לאהבה לתובענות האוהדים. בין ההצלחה הספורטיבית לחיי ההוללות. בין החיוך הצנוע לראוותנות המוחצנת. בין התארים הכי יוקרתיים לקריסה בגמר 1998. בין תהילת עולם לשערוריות המין הצהבהבות. הניגודים הללו הכתיבו את דרכו. בנו את מי שהוא. הפכו אותו לכל כך מרתק.
מסלול התהילה הפרטי שלו מוביל את רונאלדו היישר לחיקם של הגדולים ביותר. שני גביעי עולם, 3 פעמים שחקן השנה בעולם מטעם פיפ"א, מלך שערי כל הזמנים בגביע העולם (15), שתי זכיות בקופה אמריקה, קריעת רשתות בהולנד, ספרד ואיטליה, 62 כיבושים במדי ברזיל, ו-352 שערים רשמיים במהלך קריירת המועדונים (0.68 בממוצע למשחק). רק לשם השוואה, לראול יש 335 (0.43 למשחק), לדל פיירו 281 ולוואן באסטן 277. אם קיימת הגדרה מילונית לתפקיד החלוץ המרכזי, תמונתו של רונאלדו צריכה להתנוסס לידה בגאון.
ובכל זאת, משהו חסר כאשר מנסים להגדירו בשורה אחת עם הגדולים מכולם. אולי זו העובדה שהוא בדרך כלל סיים את המהלכים ולא בנה אותם. אולי זה הרזומה המוגבל, יחסית, ברמת המועדונים. אולי היה זה זרע הפורענות שהחל לנבוט בפברואר 2006. בבדיקת MRI התגלה כי הנפיחויות בברכו נובעות מפגיעה בסחוס והוא עבר לראשונה תחת סכין המנתחים. מכאן ואילך, תוך שהוא מקצר את זמן ההחלמה בניגוד לעצת הרופאים, נגזר גורלו. רונאלדו הפך לקורבן של גופו שלו. קורבן שהזין טרגדיה בהמשכים.
ההמראות והנחיתות התכופות של רונאלדו לא הושפעו רק מהפציעות החמורות מהן סבל. בגמר 1998 קרס ונעלם בנסיבות שנותרו מסתוריות. ברזיל הוקיעה אותו כנבל שהקריב את הנבחרת ברגע האמת, אך בחלוף 4 שנים הוא התנער מהרפש ומעוד פציעה חמורה, גבר על הקמפיין להחזרת רומאריו לסגל על חשבונו והוליך את הסלסאו לזכיה החמישית בתולדותיה בגביע העולם. ריאל מדריד שילמה תמורתו 42 מיליון יורו וסמכה עליו בשפיץ. כשפרויקט הגלאקטיקוס קרס, החלוץ נתפש כאחד האשמים וסביב הברנבאו החלו לכנות אותו "עצלן" ו"שמן". איש לא רצה לשמוע על תת-פעילות של בלוטת התריס שגורמת אצלו למשקל עודף. כך היה גם ב-2006, כשלמרות העימות עם המאמן פריירה בנושא משקלו זומן למונדיאל והיה שותף לפיאסקו הברזילאי. וזה עוד בלי שהוזכרה תדמיתו כבוגד.
לא תמצאו עוד הרבה שחקנים, ובוודאי כוכבי-על, שדילגו בין יריבות כל כך שנואות. רונאלדו שיחק בברצלונה ובריאל מדריד, באינטר ובמילאן, וגם גילויי האהבה לפלאמנגו התפוגגו כשהעדיף לחתום בקורינתיאנס. בעצם, קשה להגיד שבחייו האישיים הוא התאמץ לשמור על מסירוּת. אחרי שחי תקופה ארוכה עם הדוגמנית-שחקנית סוסאנה ורנר, כיום אשתו של ז'וליו סזאר מאינטר, הוא נישא עוד שלוש פעמים ואף גילה בבדיקת DNA כי יש לו (לפחות) ילד אחד מחוץ לנישואים ממלצרית ברזילאית שפגש בטוקיו. נישואיו עם הדוגמנית דניאלה צ'יקארלי החזיקו מעמד 3 חודשים בלבד אחרי טקס מפואר בצרפת שעלותו נאמדה ב-700 אלף יורו.
באפריל 2008, בעת שהיה מאורס, לקח איתו שלוש זונות לחדר מלון, שילם עבורן על סמים וכשגילה שם שמדובר בגברים, שילם כדי שיעזבו ולא יגלו לתקשורת. אחד מהם סחט אותו וחשף את הסיפור המביך, מה שלא ביטל את נישואיו. לפני מספר חודשים הכריז רונאלדו ש"ארבעה ילדים זה מספיק", וגילה כי עבר ניתוח לכריתת צינורית הזרע. הוא אף הכחיש בתוקף כי השתמש בעצמו בחומרים אסורים במהלך הקריירה, לאחר שהואשם כי בעת ששיחק באיינדהובן נטל הורמונים כדי להגדיל את מסת השריר, מה שגרם לפציעות ברגלו השמאלית. כשטען שעל אף כושרו הירוד הוא משחק בקורינתיאנס מתוך אהבה לכדורגל, הזכירו לו פלה ואחרים כיצד שיחקו בחינם ולא תמורת 900 אלף דולרים בחודש. ועדיין, היו לו גם מערכות יחסים שהצליחו.
מעבר למורשת אדירה של ווינריות, כיבוש שערים והתמודדות עם קשיים, אחד מהשיאים של רונאלדו הוא חיזוק מערכת היחסים בין הקהל הברזילאי לכדורגלניו. בין העם לגיבורי התרבות. החזרה שלו מאירופה והחתימה בקורינתיאנס, תחת חסותו של נשיא המדינה דאז והאוהד המסור לולה דה סילבה, חוללו את הרנסאנס של הליגה הברזילאית. גל שיבה הביתה של כוכבים, כניסת ספונסרים והגדלת כמות הצופים במגרשים ומול המסך. אולי הקשר המתחדש הזה עם הציבור ייזכר כסיפור האהבה הגדול ביותר שלו. אולי זה מה שמגשר על מעלליו. ואולי, כמו במקרים רבים, דווקא ההפכפכות והתדמית הפגיעה סייעו לגבש את האגדה. אולי דווקא האנושיות יצרה את האליל.