המילה "שאננות" מוזכרת לא מעט במסגרת השיח הספורטיבי. "אנחנו צריכים להיזהר משאננות", יאמר הקפטן. "אם נהיה שאננים, זה עלול להיגמר לא טוב", יזהיר השחקן המנוסה את חבריו. "אסור להיות שאננים, צריך להיות מרוכזים עד הרגע האחרון", יתדרך המאמן את שחקניו רגע לפני העלייה לפרקט. המילה "שאננות" הוזכרה גם לא מעט לפני הנסיעה של עירוני נהריה לגזיאנטפ, אבל בהקשרים אחרים לגמרי. מטרתה של אותה שאננות לא הייתה להימנע מהפסד ולהעפיל שלב, אלא להציל חיים ולהחזיר את כולם הביתה בשלום.
זו בכלל הייתה נסיעה מוזרה ורוויה כפלי משמעויות, בה הספורטיבי והביטחוני התערבבו, כמו שספורטיבי וביטחוני יכולים להתערבב רק בישראל. כשקול מאחוריך במטוס דיבר על "שמירה אזורית" או על "לייצר בריחה", היית צריך להסתובב כדי לבדוק אם הדובר הוא ניב ברקוביץ' או המאבטח ד'. בכלל, להסתובב ולראות מה קורה מאחוריך הייתה ההמלצה הפופולארית.
ובכל זאת, בנהריה עשו הכול כדי לחשוב רק כדורסל ולדבר רק כדורסל. כך גם בראיונות איתנו, יונתן שולדבראנד סיפר שכלום לא חריג כי "גם מאילת אנחנו חוזרים באותו יום". דרווין קיצ'ן אמר לנו שהוא מתרכז רק במה שיש לו שליטה עליו, וזה המשחק. אבל מהר מאוד הם הבינו שהדיבורים האלה נשמעים מאוד טוב בנתב"ג המוכר והנוח, וקצת פחות בשטחים הסטריליים שהכינו לקראתם בטורקיה.
זה התחיל בנמל התעופה בגזיאנטפ. הנוכחים: רק אנחנו הישראלים, אנשי ביטחון טורקים וארבעה בודקי דרכונים שכנראה נבחרו בקפידה. לא תמצאו חלפן כספים, גם לא מוכר בדיוטי פרי. למעשה, לא תמצאו אף אדם שלא הגיע כדי לשחק כדורסל, לסקר כדורסל או לחלופין לאבטח את אלו שמשחקים ומסקרים. כאן כבר הבעות הפנים של השחקנים עברו מה"על מה כל הבלגאן?" שראינו בארץ ל"לאן לעזאזל הגענו?", תחושה שהתחזקה כשהוכנסנו לאוטובוסים המשוריינים.
אלפסי. מסע לא שגרתי (צילום: מנהלת הליגה)
מירי רגב תומכת ביציע עם דגל ישראל (צילום: מנהלת הליגה)
חלונות אין במשוריינים האלה, גם המזגן ראה ימים טובים יותר, אבל לפחות הצפיפות גיבשה את כל אנשי המשלחת – וגר יונתן שולדבראנד עם עמירם הלוי וניק פאוסט עם מירי רגב ירבץ. מבחינת כוחות הביטחון, זה לא משנה אם אתה שחקן, כתב או שרת התרבות והספורט. צריך לשנע אותך בבטחה מנקודה א' לנקודה ב'. זה גם אומר שזה לא משנה אם אתה יינסי גייטס, שהגובה שלך הוא 2.06 מ' ושיש לך משחק כדורסל עוד כמה שעות. אתה תצטופף, תתקפל ותגחך כשתיזכר שבנית על הנסיעה באוטובוס כדי להשלים כמה שעות שינה.
אולם כדורסל יפה יש להם לגזיאנטפ. מזכיר קצת את האולם של נהריה, למען האמת. מרווח, נעים למראה ומזמין משהו. במיוחד כשהוא ריק. לכאורה, לפחות במעט השעות שנותרות בין ההגעה לאולם לבין שריקת הפתיחה, יוכלו בנהריה לדבר על כדורסל. והם בטח דיברו על כדורסל לא מעט, עד שהשרה נכנסה לחדר ההלבשה כדי להרביץ בהם ציונות (בעברית כמובן) וכדי לספר להם איך מדינה שלמה עוקבת אחריהם מהבית.
קשה להבין איך בתוך כל הקלחת הזאת הצליחו שחקני נהריה להתרכז במשחק. אולי זו טכניקת התנתקות ששחקני כדורסל מסגלים לעצמם עם השנים, אולי זה משהו שהם נאלצו לבחון ולאמץ לראשונה, אבל באיזשהו שלב הם לבטח היו צריכים לשכנע את עצמם ששריקות הבוז שהם שומעים היו בגלל השלשה של שולדבראנד והקאמבק ברבע הרביעי ולא כי הנציגה הרשמית של המדינה שלהם הניפה דגלים ושרה את ההמנון הלאומי בהפגנתיות.
בשורה התחתונה, הם הצליחו והשיגו את התוצאה שהם צריכים. רק אז השתחררו החיוכים, ואז הדמעות. כי זה היה יום ארוך, מפרך ובעיקר מרגש עבור עירוני נהריה. אבל לזכותם של אנשי הביטחון אפשר לומר, וצריך לומר, שלמרות היעד הבעייתי ולמרות הסיטואציה המורכבת, שחקני הכדורסל האלה לא הרגישו בסכנה אפילו לא לרגע אחד.
בעצם היה רגע אחד. כבר היינו בשדה התעופה בגזיאנטפ, ירדנו מהאוטובוסים לכיוון המטוס, ולפתע דמות לא ברורה באופק החלה לרוץ בכיוון ההפוך. שבריר שנייה לפני שכל המאבטחים נכנסו לכוננות, התברר שזה סה"כ שחקן הקבוצה גילברט בראון. הוא שכח את המזוודה שלו באוטובוס. כנראה הרגיש כל כך בטוח שהוא לא שם לב שהוא מרחק יריקה מהגבול הסורי, ולא בדרך חזרה מאולם הקריה באשדוד. ככה זה כשאתה מרגיש יותר מדי בנוח ומאבד ריכוז. שאננות היא דבר מסוכן.
החיוכים השתחררו ואחריהם גם הדמעות (צילום: מנהלת הליגה)