רון פוגל, מבקר קולנוע ו"חולה" על סרטי ספורט יסקור בשבועות הקרובים את עשרת סרטי הספורט הטובים ביותר שנעשו (לדעתו) וידרג אותם מהמקום העשירי ועד לסרט המאושר שיזכה במקום הראשון. השבוע, הסרט השני בפרוייקט, שהגיע למקום התשיעי: המתאבק. שנת יציאה: 2008. במאי: דארן ארונופסקי.
הסרט המתאבק הוא הסרט הצעיר ביותר ברשימת סרטי הספורט הגדולים שלי. רק בן שבע וכבר קנה לו מעמד של יצירת מופת אפלה נשכנית ואכזרית. הסרט מתאר את הקאמבק שעושה המתאבק רובין רמזינסקי – הידוע בכינויו THE RAM - לזירת ההיאבקות. מיקי רורק, שבעצמו עשה קאמבק בסרט, משחק כמעט את עצמו: אדם שהיה הבטחה גדולה אבל עם השנים הדרדר לתהומות הנשייה ולשוליים של החברה האמריקאית.
ראם, שמזכיר במראהו ובהתנהגותו את המתאבק האגדי רנדי סאבאג', מתחרה בתחרויות כושלות של היאבקות מקצוענית, כזו שפעם קראו לה אצלנו קיטש כשהיא שודרה בערוץ המזרח התיכון והיום התפתחה למופע חובק עולם. ראם גר בטריילר מוזנח, בקושי שומע וצורך סטרואידים כדי לשמור על כושר - הוא בודד בעולם ואפילו בתו היחידה מתנכרת לו.
ארונופסקי, הבמאי, מתאר בפני הצופה את עולם ההיאבקות בסגנון כמעט תיעודי. הוא מלווה את ראם כשזה נפגש עם מתחריו ומתכנן איתם את תוכנית הקרב צעד אחרי צעד. עד היום מכחישים ראשי ענף ההיאבקות המקצוענית כי הכול מבוים וארונופסקי אפילו לא מנסה להתווכח עם טענה זו ופשוט מראה לצופה מטווח אפס איך המתאבקים מתייעצים אחד עם השני איך להלחם ואיזה תרגיל להראות הפעם. ארונופסקי מראה את המתאבקים-גלדיאטורים של ימינו במלוא עליבותם כשכל מה שהם רוצים זה לתת הופעה סבירה ולחזור הביתה עם עוד כמה דולרים. אין זוהר ואין בטיח.
דומה לרנדי סאבאג'?
גם לפני המתאבק נעשו כמה וכמה סרטים על עולם זה ולא מעט כוכבי היאבקות כהאלק הוגן ודה רוק כיכבו בסרטים אולם סרט זה הוא הראשון להציג בפני הקהל את החיים האמיתיים של המתאבקים ואת המחיר שהם משלמים במרדף אחרי התהילה והכסף הגדול.
התקווה ליציאה מהביבים באה כשמתקרב מועד עשרים השנה מהקרב שניהל ראם נגד האייתולה, אז בסוף שנות השמונים ראם היה מתאבק ידוע שהופיע באירועים המרכזיים בסגנון וורסלמניה, בובות שלו נמכרו בהמוניהן לילדים והוא היה סלבריטי. אמרגן חלקלק מציע לקיים קרב חוזר, קרב שיחזיר את ראם לצמרת ולתודעה.
ראם, שבריאותו רעועה, מחליט לוותר על הקרב ומנסה לחדש את הקשר עם בתו ואפילו מנסה לקיים קשר רומנטי עם חשפנית במועדון לילה (מריסה טומיי הנפלאה), אולם הזירה מושכת אותו כמו פרפר לאור ולמרות שעבר ניתוח מעקפים הוא מוצא עצמו מתמודד שוב עם האייתולה.
כמו בכל סרט ספורט טוב, הקרב האחרון מהווה את שיאו של הסרט. בפתיחת הקרב פונה ראם לקהל ואומר להם "לכאן אני שייך". בלי הזירה והקהל שמסביב, לראם אין חיים והוא סתם מר וויטטראש. הקהל הצופה בקרב גם הופך את סרטי הספורט לז'אנר כה מרתק בשל העובדה שיש בעצם כאן כפילות של צפייה-הקהל באולם הקולנוע צופה בקהל בסרט שצופה בגיבור.
החשפנית שאיתה התחיל ראם מגיעה לקרב (ממש כמו אדריאן של רוקי) ועומדת בצדי הזירה, אולם בניגוד לאדריאן התומכת ברוקי, כשראם יביט בשיא הקרב לעבר פינת הזירה, ידידתו החשפנית כבר לא תהיה שם והוא יישאר לבדו בזירה, מתאבק שתהילתו מאחורי ולמרות שתש כוחו מחליט לטפס על החבלים ולעשות (אולי בפעם האחרונה) את ה"ראם ג'אם" - קפיצה על היריב תוך כדי ניגוחו.
וינס מקמהון היו"ר האגדי של ה-WWE אהב את הסרט וארגונו אפילו קידם את הקרנותיו. רורק הוזמן להיות אורח ברסלמניה 25, זכה בגלובוס הזהב וקיבל מועמדות לאוסקר על תפקידו בסרט ומאז חזר לככב בהוליווד. שנתיים אחרי המתאבק חזר שוב ארונופסקי לעסוק בגיבור שעסוק בפעילות פיזית וחי על פי תהום - לסרט ההוא קראו ברבור שחור וניתן לראות את המתאבק כגרסה מוקדמת ואולי ברוטאלית יותר לסרט ההוא עם נטלי פורטמן.