"תודה, מוטי", צעק אוהד בירוק, רגע אחרי שהפועל כפר סבא הדיחה מהגביע את הדבר הזה שנקרא הפועל תל אביב. מוטי יברבאום הסתובב, השפיל מבט וחייך חיוך מבויש. את העיניים שלו אי אפשר היה לפספס. הן נצצו, הבריקו, כשברקע, ביציע המרוחק, השירה האדירה והמצמררת של 1,500 הכפר-סבאים שהבטיחו בקולי קולות ש"האימפריה עוד תחזור". וזה היה אותו יברבאום שהעיניים שלו נצצו, הבריקו, בנסיבות אחרות לגמרי, רק שנה וחצי קודם לכן, כשהפועל כפר סבא ירדה לליגה א'. נכון, אי אפשר להגיד שהמעגל נסגר לגמרי אחרי אותה צניחה טראומתית לליגה השלישית במאי 2013, אבל הוא בדרך. ובבלומפילד, ככל הנראה, נמתח הקו הכי משמעותי במעגל של הפועל כפ"ס, דגם 2015.
אבל כמה מעגלים שהפועל כפ"ס דווקא כן סגרה אמש.
המפגש האחרון באותו בלומפילד מול אותה הפועל ת"א היה זה שהתחיל את הקריסה ההיא, בימים הכי רעים של המועדון הזה. כפ"ס ניצחה את האדומים 0:1 במחזור הסיום של 2007/8, אבל ירדה ליגה בכל זאת, בעונה שרבים בה סימני השאלה מסימני הקריאה. תשאלו את הפורש הטרי מהבית היהודי. הערב ההוא, בבלומפילד ב-31 במאי 2008, היה יריית הפתיחה של ימי השפל ההם; בשמינית גמר הגביע, ב-28 בינואר 2015, הגיעה סוף סוף הגאות שהרטיבה קצת את העיניים של אוהדי כפ"ס, וגם את אלו של מוטי יברבאום.
מופע מצמרר שלהם. אוהדי כפ"ס (צילום: אלן שיבר)
היה שם גול בריח נוסטלגי של אלירן סיימון, היה שם עומר פדידה שלא מצא את מקומו בהפועל ת"א וחזר כדי להגיד 'תראו אותי'; מנגד היו שם, שוב, אסופה מקרית של 10 שחקנים באדום סביב גילי ורמוט שחיפשו כל מה שיכול לעשות להם פאסט-פורוורד ולגאול אותם מהסיטואציה המביכה הזו; היה שם שריף חדש על ספסל אחד ושכפול של אלי גוטמן על ספסל אחר, אבל מעל כל אלו – בלט דווקא מי שלא היה שם. מי שעשה את כל ההבדל בין הפועל כפ"ס להפועל ת"א.
הפועל כפ"ס של סתיו שחם היא קבוצה שקמה מחורבות אלי טביב, הפועל ת"א עדיין לא. זה כל העניין. וכמה סמלי - שביום שבו זו שמשתקמת מההריסות מנצחת את זו שמנסה (בלי יותר מדי יכולת) לקום מהקרשים - הקרבן הנוכחי של טביב חוטפת מבית הדין. יכול להיות שבית"ר באמת ספגה עונש כבד, לא מידתי ואולי לא צודק, אבל הגלגל תמיד יסתובב, ואף אחד לא באמת דיבר על צדק כשדה סילבה, יבואה וידין נמכרו תמורת שתיים קולה ומסטיק, והבעלים הנפלא השאיר את הספינה הטובעת בכפ"ס אפילו בלי הגה שיציל אותה, שלא לדבר על רב חובל.
חזר לבלומפילד, וחגג. פדידה (צילום: אלן שיבר)
לכן, כשאוהדי כפ"ס שרו "האימפריה עוד תחזור", היה בזה משהו כל כך עמוק, כל כך משחרר. כל כך 'ידענו, אמרנו לכם, אותנו לא תשברו'. לא טביב, גם לא הראל רייכמן, לא הפירוק, לא ליגה א', לא סוחר אמל"ח לכאורה במרכז השדה. כי מי היה מאמין, ששנה ו-7 חודשים אחרי אותו ערב עגום בו בכה מוטי בשידור חי, תבוא הפועל כפ"ס לבלומפילד ותנצח את הפועל ת"א?
והאמת, מה שמדהים עוד יותר, הוא כמה שהמצב של הפועל ת"א דומה לזה של כפ"ס, למרות הפער התקציבי והמעמדי. חיים רמון והמפלצת-הרב-ראשית שנקראת בעלי המניות, הם בסך הכל שלב ביניים אחרי מחרבות טביב. בכפ"ס היה זה הראל רייכמן (מנהל כושל, מזכיר לכם משהו?), שהיה שם בשלב הביניים ודרדר את המועדון למקום הכי נמוך שיש, רגע לפני שבא סתיו שחם ואסף את השברים - שהמשיכו להתחבר ולהיסגר מול אותה הפועל ת"א.
לכן, לפני שבהפועל ת"א מפנטזים על איזה תואם מיץ' גולדהאר שיבוא ויעיר את היפהפייה הנרדמת, כדאי להם להתחיל עם יעד ריאלי בהרבה: שיבוא מישהו כמו סתיו שחם, ויהפוך אותם לכפ"ס.
אחת יצאה סופית לדרך חדשה (צילום: אלן שיבר)
אחת ממש לא (צילום: אלן שיבר)