כשהייתה בת 12 בלבד, ילדה תמימה בכיתה ז', כתבה איילה יפרח ז"ל צוואה. "ההלוויה בטח תהיה ביום שישי, או שאסור הלוויות ביום שישי, אז ביום ראשון. כי אני מתה, או אמות יותר נכון, ביום חמישי". כך סיימה את צוואתה, שהפכה למדויקת בצורה שקשה לתאר. יפרח, שנספתה באסון הכרמל לפני כ-5 שנים וחצי, נהרגה ביום חמישי אחר הצהריים, כשאוטובוס הסוהרים בה נסעה עלה בלהבות. למרות שזוהתה מיד, לא נקברה ביום שישי, על מנת לאפשר לאביה, יצחק, להגיע מחו"ל. בדיוק כפי שכתבה בצוואתה, יפרח נקברה ביום ראשון, 16 שנים אחרי אותו מכתב שהשאירה.
אחת מחברותיה הטובות ביותר של הסוהרת שהלכה לעולמה בגיל 28 בלבד, היא סוכנת השחקנים ויקי וקנין. את אותו יום ארור, היא זוכרת כאילו היה אתמול: "הייתי עם אלון חרזי ואשתו בקניון חיפה, כשברקע בחדשות החלו לדווח על עשן שעופף את כל הכרמל עקב שריפה ענקית. עדכנו שאוטובוס של אסירים נשרף ויש הרוגים, ואחרי כמה דקות אמרו שזה אוטובוס של סוהרים. חברתי, סיוון, התקשרה מניו יורק ואמרה לי 'ויקי, תבדקי מה עם איילה'. אמרתי לה שהיא מטורפת ושתפסיק לבלבל לי במוח, וניתקתי".
"אחרי כמה דקות נפל לי האסימון והחלטתי לחייג לאמא של איילה. היא לא ענתה", מספר וקנין וחוזרת לאותם רגעים: "כאן התחלתי להילחץ, התקשרתי גם לחבר שלה, שבקול חנוק אמר לי שחושבים שהיא הייתה על האוטובוס והיא כבר שעה לא זמינה וכולם בינתיים מחכים בבית של סימה, אמא שלה". הבית הפך במהרה לחמ"ל. אנשים החלו להיאסף, בזה אחר זה, ובמקום להדליק נר שני של חנוכה, התקשרו כולם למספרי החירום בבתי החולים. עבור וקנין, זה היה יותר מדי: "באותו רגע עליתי למיטה של איילה, נרדמתי-התעוררתי-נרדמתי-בכיתי ושוב התעוררתי, קמתי, הלכתי, חזרתי. פשוט לא הייתי יכולה לקום מהמיטה שלה".
חברות שלא נפרדו
הקשר בין יפרח ז"ל לבין וקנין החל מזמן, כשהשתיים היו בנות 10. חבורה של חמש בנות ("היינו אגרוף שאי אפשר לפצח, ועכשיו אצבע אחת ירדה") שנמצאות יחד כל הזמן. המוות של איילה נפל על וקנין בחופשת מולדת, כשזו חזרה מלונדון שם ניסתה למנף את עסקיה כסוכנת. עוד לפני שטסה, התרחש הרגע עליו היא מצטערת יותר מכל: "את יום הולדת 28 שלי, לא אשכח לעולם. טסתי ללונדון לנסות את מזלי בעסקים מחוץ לישראל, ובדרך לנתב"ג התעצבנתי שאיילה לא התקשרה עדיין לאחל לי מזל טוב. כמה ימים לאחר מכן היא התקשרה, ובחרתי לא לענות כדי ללמד אותה לקח. זו הייתה השיחה האחרונה ממנה, מהחברה האהובה שלי, אחותי".
"עד היום זה כואב לי, ולא יעזוב אותי. אני לא יודעת למה לא עניתי לה. החמצתי את ההזדמנות לשמוע את קולה בפעם האחרונה", ממשיכה וקנין ומכה על חטא: "זה היה שיעור לחיים וחוויתי אותו על בשרי. לא צריך לכעוס, צריך לסלוח, לאהוב ולעזור כי אף אחד לא יודע מה יחכה לו מעבר לפינה".
אבל זו לא שיחת הטלפון היחידה שווקנין זוכרת. גם שיחת הטלפון האחרונה של יפרח הייתה כזו שנחקקה בזכרון. איילה דיברה עם אמא שלה מהאוטובוס, בסביבות 15:00, ומסביב כולם שרו, וצחקו. סימה, האם, הופתעה ממצב הרוח באוטובוס ושאלה את איילה אם היא בשב"ס או בקייטנה. לאף אחד לא היה מושג שהיום השמח הזה יהפוך ליום העצוב בחיים. "ב-22:30 הגיעו מקצין העיר. הם אמרו שנכון לעכשיו, אין ודאות מי היה על האוטובוס. ב-3 לפנות בוקר התפזרנו, בתקווה שיהיה "נס חנוכה" כשנתעורר, אך שלוש שעות לאחר מכן קיבלתי את הבשורה הרעה מכל", חזרה וקנין לבוקר הנורא בשישי.
"הלוואי שיום אחד תהיה לי האפשרות להנציח את איילה במשהו שקשור לכדורגל", סיכמה וקנין: "היא תמיד פרגנה לי, ותמיד התגאתה בי בענק. מגיע לה שאמצא את הדרך".
יפרח ז"ל עם וקנין. חולמת להנציח אותה בכדורגל