מוות לענף או מקום לשינוי?

כמה סמלי שהשיא של עונה שנראתה כאילו נכתבה על ידי תסריטאי שיכור יהיה מחוץ לדשא ועוד עם הקבוצה של היו"ר במוקד. דיינים, הכל בידיים שלכם

אורי דגון
אורי דגון  10.04.12 - 11:40
מעט כדורגל, הרבה אלימות (צילומים: אריאל נובק, אלן שיבר, ברני ארדוב, וואלה!)
מעט כדורגל, הרבה אלימות (צילומים: אריאל נובק, אלן שיבר, ברני ארדוב, וואלה!)
תחילת כתבה

הכדורגל הישראלי כבר ידע רגעים מכוננים בחייו. רובם ארעו על הדשא, אבל דווקא המקרים מחוץ למגרש היו אלה שהרעידו, שהזיזו, ששינו, גם אם לזמן קצר, את הענף וההתנהלות של הסובבים אותו. דוגמאות לא חסרות, ממקרה אמיר רנד הטראגי שבעקבותיו הוסרו הגדרות מהמגרשים, אדהם שביטה שחטף זיקוק היישר לראשו ולאחריו הכנסת אבוקות למגרשים הופסקה כמעט לחלוטין, דרך אוהדי בית"ר ירושלים שפרצו לדשא בטדי במשחק האליפות ולאחריו נחקקה התקנה של הורדת 10 נקודות ושנת מאסר למי שיחזור על המעשה, ועד לדקות הדומיה שמאז מותו של אבי כהן הפכו למיצג מחיאות כף כמחווה מרגשת במקום שילוו בקריאות מגעילות מהיציעים.

היום הוא עוד רגע כזה. מכונן, שונה. כזה שאיתו בית הדין ויתר העוסקים בענף לא התמודדו. הכדורגל, אופן שיפוטו, תפיסת המוסדות המנהלים אותו, והתחושה והרגש שישררו סביבו ישתנו היום. השאלה היא רק איך. על פניו, העובדות ברורות. הכל מצולם, מתועד, ידוע מי עשה, מה, כמה ואיך, השאלה עכשיו היא התוצאה. ערימות של מילים כבר נכתבו, כל זווית אפשרית נותחה עד מיאוס, מהספינים שנעשו על הגב שלנו, של התקשורת, כאלה שכבר בא היה להקיא מהם, ועד לכאלה שיצרנו בעצמנו, כולנו. חלקם הקטן מתוך רצון עיתונאי להיכנס ב"חזקים" ולהציק להם, חלקם הגדול יותר מתוך אמונה אמיתית שמשהו פשוט חייב לטלטל את הענף המפורק הזה וזה חייב להתחיל כאן.

"הוא לא נגע בו". זה היה המשפט הראשון שהוציא מפיו הנשיא הזחוח של מכבי פ"ת לאחר שצפה בתקרית המגעילה במושבה, אבל לכולם היה ברור שגם עמוס לוזון, על כוחו ופיו החלקלק, לא יצליח לחמוק מהתפקיד שנתפר לו ברגע השיא הכי אותנטי ומייצג שאירע לכדורגל שלנו העונה. לאחר מכן חווינו את גועל הנפש המרוכז והצפוי - ההתנצלות בשידור חי, הגשת תלונות פליליות, הטלת רפש וזריקת האשמה על הצד שכביכול התחיל, וכמובן משפט המחץ בהגנה על העבריינים – "מדובר באנשים נורמטיביים" (חתיכת נורמות יש להם).

עכשיו שימו את הכל בצד, את שיפור העמדות לפני הדיון ואת המאבק על דעת הקהל הציבורית, ותשאלו את עצמכם שאלה אחת קטנה: מישהו באמת רצה להתנצל? להפסיק את הכאוס? לקחת אחריות ולהודות? לומר טעינו, פשענו, נקבל כל עונש בהכנעה, כי משהו אחר קרה כאן? כי אנחנו תופסים את גודל המאורע וזה חשוב יותר מכל עונש שנקבל? מישהו מכם, אלה שעוד עוקבים אחרי הכדורגל פה ומעדיפים איכשהו לראות את מכבי חיפה נגד הפועל עכו במקום תקציר של הקלאסיקו ציפה שהכפפה תורם? שהאחריות תילקח? האמת היא מאוד פשוטה: לפני עשרה ימים הכדורגל הישראלי החל לגסוס ואיש מאלה שמנהלים את העסק לא רוצה להביא רופא שיציל אותו. אגב, גם לא אנשי הפועל חיפה שאיבדו את הברקסים ובמקום לתת לחומרים שיש להם ביד לדבר, הקהו את המקרה ולא עצרו לראות איפה גם להם יש אחריות.

לדיינים יש היום אפשרות לתת מרחב נשימה, להחזיר ולו חלק קטן מהאמון של הציבור בכדורגל הישראלי, באנשים המקיפים אותו, במוסד המנהל אותו. גזר הדין שיינתן היום יהיה עמוד אש שלאחריו כל החלטה משפטית עתידית תיבחן אחרת ותאפשר (או לא) לקבוצות לטעון לקיפוח, לגזירה לא שווה, לאיפה ואיפה שרק תכער יותר את פני הענף מול המראה הסדוקה. הכל יימדד ויישפט על סמך מה שיקרה באבא הלל 99. ולכן הדיון היום קשור ישירות לכולנו - כל מי שאוהד כאן כדורגל.

מדהים עד כמה סמלי שעונה שמתחילתה ועד סופה נראתה כאילו נכתבה על ידי תסריטאי שיכור והזוי, שיצר כדור מרכזי, גזענות, אלימות נגד בעלים ומאמנים, נבחרת נוראית ותרופה אחת בשם קריית שמונה, הקליימקס בעלילה יהיה דווקא בין כותלי בית הדין, ויהיה קשור ישירות לקבוצה - תרצו או לא - של יו"ר ההתאחדות. בנקודה הכי נמוכה שאנחנו נמצאים בה - או שתצא היום בשורה מבית הדין או שכולנו יכולים להכין תעודת פטירה לכדורגל שלנו.

הדפס