הרוב כבר לא דומם וגם גאידמק מרוויח. ערב היסטורי בירושלים

אחרי שנים של היסחפות, או לפחות הסכמה שבשתיקה, הגזענות כבר לא יושבת בנוחות ביציעי טדי. טל שורר, ירושלמי כל חייו, ראה מקרוב קהל שמעדיף שקט סביב ואת העליה לרגל של הפוליטיקאים. הכל בזכות 2 צ'צ'נים מקבוצת המילואים

טל שורר  11.02.13 - 10:00
הרוב כבר לא לגמרי דומם (אלן שיבר)
הרוב כבר לא לגמרי דומם (אלן שיבר)
תחילת כתבה

אני חי בירושלים כל חיי. אני לא רק חי בה, אני חי אותה. בשנותיי הלא רבות עברתי בה המון. אמש בטדי, אין לי ספק שחזיתי בערב שידובר בו רבות. גם אם הדרדל'ה של קדאייב תהיה התרומה המקצועית היחידה של הצ'צ'נים לבית"ר.

האגדה על הרוב הדומם של בית"ר סיקרנה אותי תמיד. אם הם הרוב, למה הם דוממים? למה הם נותנים לחבורת מתפרעים להפוך את הקבוצה שלהם למוקצה מחמת מיאוס? בשבועות האחרונים, הם מתחילים לצוץ כפטריות אחרי הגשם. השריפה שכילתה את הנעליים של אוחנה הבעירה בהם את מה שכבר כבה – את אהבתם לאחת מקבוצות הכדורגל האחרונות בישראל שעדיין מזוהה עם משהו. "שיקימו לעצמם בית"ר כהנא ויעזבו אותנו בשקט", "מי הם שירקו על שחקן בית"ר?!". אלה משפטיים אמיתיים שצצו בשיחות האותנטיות בין האוהדים בעיר.

במשחק בטדי, קול מחיאות הכפיים של האלפים ביציע המערבי גבר על שריקות הבוז וקידם את בית"ר בדרך, שבסיומה הרוב לא יהיה דומם יותר. הם עדיין לא ניצחו, ממש לא. הדרך תהיה ארוכה והיא תושפע רבות גם מההצלחות והכשלונות על הדשא. הרבה יותר קל לעודד את קאדייב בפלייאוף העליון. אם בית"ר תתמודד בתחתית, המתונים יישארו בבית והקפושונים יחזרו לתת את הטון.

אותם אלפים שמחאו כפיים לאיציק קורנפיין לא עשו זאת רק בגלל סלידה מגזענות. חלק מהם הריע ליו"ר בגלל הנזק שגורמים הגזענים לבית"ר. "בגללם אין רוכש למועדון", נימקו כמה מיושבי המערבי את סלידתם מאנשי "לה פמיליה" וניתן להבין מהם שלא התופעה החברתית מטרידה אותם, אלא הפגיעה בקבוצת הכדורגל שאותה הם אוהדים. מכיוון שהתקשורת הפכה את המאבק בגזענות למיינסטרים, אותה חבורה כבר למדה לשתול בשיחה גם את אחד מהמסרים הסובלניים שהעיתונאים רוצים לשמוע מהם. ותיקי האצ"ל, נוהגים ללעוג לאנשים שבתקופת ההגמוניה של מפא"י שחו עם הזרם ועם עליית הליכוד לשלטון ב-1977 הציגו את עצמם כבית"רים מבטן ולידה. "פתאום מתגלים עוד ועוד נוסעים שהיו על האלטלנה עד שניתן לחשוב שטבעה בגלל העומס", הם מתבדחים. אנחנו, לצורך העניין, נאפשר לכל יושבי המערבי לתפוס מקום על סיפונה של נושאת הדגל בקרב נגד הגזענות ולא נפשפש בציציותיהם.

חשבתי בלילה שאחרי על אותם האוהדים שהגזענות כתופעה באמת ובתמים מפריעה להם, אך התכסו לאורך השנים באצטלות שונות ומשונות שלא הצליחו אף פעם באמת לכסות על העובדה הברורה: אפס שחקנים ערבים ב-77 שנה. עצימת העיניים הייתה נחרצת, וכשמישהו ניסה לפקוח את עיניהם הוא נתקל בדרך כלל בחומה מתגוננת שמאשימה את כולם: התקשורת אדומה, הפוליטיקאים מחפשים כותרות ובתי הדין פשוט לא מבינים. כמובן שזו הכללה, אבל הכלל הוא מה שחשוב כאן ויסלחו לי הפעם הצדיקים של סדום.

אם כמות גדולה של אנשים לא שמה לב שהשיר "רציתם כיאל, הלך המונדיאל" הוא גזעני בגלל שאף משקיף לא הגיש תלונה, או ש"פה זה ארץ ישראל טועמה" זו אמירה חריפה, העומק בו נטמן הראש בחול משמעותי. יכול להיות שבשבועות האחרונים אותה חבורה מביטה לראשונה למציאות בעיניים. חשוב להבין, השינוי היחיד שמתרחש כעת, שכמותו לא ראינו, מגיע מהאנשים האלה. הרי המועדון נשרף השכם וערב בבית"ר, מנקים ערבים הוכו ביציע המזרחי, נהמות נשמעו יותר מפעם אחת וגם שחקנים מוסלמים כבר היו פה. ראינו ועדות ציבוריות, צוותי חקירה מיוחדים, מלחמות ללא פשרה, חקיקות ורק דבר אחד אנחנו רואים כעת בפעם הראשונה: אלפים בחולצות צהובות, גברים, נשים וילדים שאומרים "עד כאן".

בשפת הספורט – מאבק לשינוי אמיתי ועמוק הוא לא גביע, הוא ליגה. אפשר לשכוח מניצחונות מכריעים, ואילו הפסד נקודתי לא מוחק באופן גורף הצלחות קודמות. החשיבות היא בהתמדה, ביציבות ובעבודה הסיזיפית שבוע אחר שבוע עד השגת המטרה.

לסיום, מילה על ארקדי גאידמק. אני לא חושב שקיים תסריטאי או מחזאי שיכול היה לכתוב תסריט הזוי מזה. הרי השקעת מאות המיליונים בבית"ר ובפרויקטים התנדבותיים נוספים אף פעם לא הצליחה באמת להשיג את הדברים אליהם כיוון: מקום באליטה ואהבה מההמון. הקהל הרחב זלל בשמחה תארים וחגג בגן סאקר, אבל היה שווה בקלפי בבחירות לראשות העיר פחות מ-6,000 קולות ואילו האליטה סרבה לקלוט את איש העסקים שהגיע מרוסיה. הפוליטיקאים מיהרו לתפוס ממנו מרחק, האשימו אותו בהרס הספורט. אפילו כשמילט על חשבונו רבבות מתושבי ישראל והוציא אותם מקו האש בדרום ובצפון כינו אותו "סכנה לדמוקרטיה".

מול סכנין, אחרי הנפילה הכלכלית, התדמיתית והבריאותית, כולם הגיעו לחבק את ארקדי: לבנת, ליברמן וברקת הגיעו למגרש, אחרים כמו ראש הממשלה והנשיא הביעו תמיכה במהלכיו מרחוק. בסיום המשחק, בתא הכבוד, הוא נראה מאושר לא פחות ואולי אף יותר מימי האליפויות והגביעים. מי האמין לפני חצי שנה, כשהודיע שהוא מניח את המועדון על המדף ומצמיד לו את הספרה 0 על תג המחיר, שדווקא השנה הוא יזכה לעדנה. והכל בזכות שני שחקנים צ'צ'נים מסגל ב' של טרק גרוזני.

  • הכותב הוא עורך הספורט של גל"צ
הדפס