נדמה שכל אירוע אלים מביא את הכדורגל הישראלי לשפל המדרגה. כולם זועקים, חברי הכנסת קוראים לעשות מעשה, הציבור מואס בענף והתקשורת דורשת ענישה כבדה. כולם תמימי דעים שצריך להחמיר עם האוהדים הפורעים ולנקות את הכדורגל מכל נגע רע. במציאות הספורטיבית העגומה שלנו, לתהליך החוזר הזה יש גם סוף זהה: הרעש מנמיך ווליום, הלהבות הופכות נמוכות יותר והלב מתרכך ככל שהימים עוברים. איום בעונש מאסר הופך לכתב אישום מופחת, שהופך לעונש על תנאי ואז לעבודות שירות. הרחקה לשנה מהמגרשים מקבלת הקלה וקיצור, וזמן קצר אחר כך העבריינים חוזרים ליציע ואיתם הרצח בעיניים.
באוזלת היד של שלטון החוק בישראל נגד אלימות במגרשים קשה לעתים להבחין, בגלל אותו זמן שעובר בין האירוע לבין מתן העונש. אלא שעדשת המצלמה לא מפספסת דבר, ונבירה בארכיון מספקת לפעמים הוכחה חותכת. האוהד שתקף אמש את ערן זהבי בדרבי בבלומפילד לא התפרע בפעם הראשונה, וזה בטח לא מפתיע אף אחד, אבל לצערו צילומי טלויזיה נשמרים לאורך שנים. במחזור האחרון של עונת 2005/6 הפועל תל אביב אירחה את מ.ס אשדוד. בשלב מסוים פרץ אוהד למגרש ועשה את דרכו לעבר יציע הכבוד. ניחשתם מי היה האוהד? כוכב הדרבי, לא פחות ולא יותר.
9 שנים עברו, שוב הוא במגרש. ובעוד 9 שנים מהיום? (אלן שיבר)
כן, הכתובת היתה על הקיר (אלן שיבר)
כמעט 9 שנים חלפו ואת יצר האלימות הספציפי הזה אף אחד לא מיגר. התוקף מאמש המשיך לאורך כל התקופה להגיע למגרשים וגם ככל הנראה לשמש כאחת הדמויות המובילות במסע ליבויי השנאה והיצרים. כמעט 9 שנים חלפו ואותו אוהד לא סומן על ידי המשטרה, המועדון, ההתאחדות או סדרני בלומפילד כפוטנציאל לתקרית אלימה. יתרה מכך, אף אחד לא העלה על דעתו לאסור על האיש את הכניסה לאיצטדיון - הצעד המונע האידיאלי. כמעט 9 שנים אחרי המשחק ההוא, האוהד הפורע נכנס ללא הפרעה לכר הדשא כדי לתקוף שחקן יריב.
האלימות בכדורגל הישראלי אינה דחף רגעי, היא דפוס מתמשך של אלימות. הפורע מאמש הוא לא אדם שנקלע בטעות למקום או הושלך לאירוע האלים בלהט הרוחות. זהו חוליגן סדרתי, כזה שפעל בעבר, פעל גם אמש וימשיך לפעול באלימות אם מישהו לא יעצור אותו. החדשות הרעות יותר: מסתובבים בינינו מאות כמוהו, מועדים לפורענות, שאף גורם המוסמך לכך לא מטפל בהם כראוי. ככה ממגרים אלימות במדינת ישראל.