הניצחון הכי גדול של מכבי: הפועל פשטה רגל

על קברו של אריק איינשטיין, ההר הכי חסר בנוף, חקוק שיר של אברהם חלפי: "אני מצמצם את עצמי כדי נקודה אלמונית – שלא להטריד בגופי מלכויות".

פוס על המשחק
נטאטא לרגע את הפחתת הנקודות, נעיף לשוליים את תהליך הפירוק שהשאיר בודדים בסגל, נשכח את הנחיתות המקצועית המחפירה בחודשים האחרונים, נמחק את כל התירוצים המעייפים האלה. ירידת הליגה של הפועל ת"א היא בסך הכול התגשמות פיזית של קריסה ערכית. וזה תהליך שקורה כבר שנים.

מאז שיצאה מהרחם של ההסתדרות, הפועל ת"א עברה מיד ליד וכל דמות אב שפגשה בדרך ניצלה את תמימותה וגזלה ממנה נתחים מנפשה ומכיסה. אחרי שהתגלגלה מסוחר לסוחר, נותרה סמרטוטה עצובה בשולי הרלוונטיות, חסרת אופי וזהות, ללא כיוון ותכלית. כולם הפשיטו אותה מפשטותה. זו הפועל ת"א הנוכחית. מי את בדיוק? אפילו היא לא מזהה את עצמה במראה.

כן, זה היה רלוונטי גם אם הייתה נשארת בטעות בליגת העל
למועדון גדול אין מקום בליגה הבכירה בלי סולם הערכים שלו. הפועל רעננה, קריית שמונה, הפועל אשקלון ודומותיהן תמיד יהיו. אבל מועדון שנקשרים בו עשרות אלפי אוהדים צריך להחזיק באג'נדה כזו או אחרת, צריך לתת להמונים סיבה להתגודד סביבו. הרי לאוהדי הפועל ת"א מעולם לא הזיז הפסד כזה או אחר, הכאב תמיד הגיע בגלל תבוסתנות, בגלל אובדן הדרך, שהנוער ישחק – ואז הניצחון, שנהיה בני אדם – ואז הניצחון, בראש מורם – ורק אז התוצאה. אתמול הם העניקו דוגמא מרהיבה לכך בשירה האדירה בתום המשחק.

אבל החודשים האחרונים היו הכל חוץ מהפועל ת"א. המרדף אחרי ויצמן יער והאשמת קבוצות במכירת משחקים (באמת? בני יהודה? זו שהעניקה להפועל דאבל מרוב ספורטיביות?), ימים שלמים בבתי דין כדי לשחרר שחקן שפגע בשחקן אחר, אלימות מביכה של אחרוני הפושעים, סינים וחלומות באספמיה על אצטדיון בבת ים, צוותים מקצועיים שבאים, הולכים, נוסעים, תחנת הרכבת בכלכותה הומה פחות.

וכל זה מצטרף לשנים על שנים של חוזים שלא שולמו, כספים שלא הגיעו למקומם, חובות ושקרים. ניחא תהיו קפיטליסטים, אבל לפחות תעשו את זה כמו שצריך. הפועל ת"א איבדה את הערך העליון שעליו חקוק נס הפטיש והמגל – אנושיות קודם כל. לפני הכל – בני אדם. הפועל ת"א של השנים האחרונות פשוט פגעה באנשים. ובשביל מה, עוד גרוש לקופה?

הפועל הערכית הייתה יודעת שהיא צריכה להבקיע לפני שהיא באה בטענות לאחרים. הפועל הערכית הייתה אומרת לבן רייכרט – קח אחריות על הידיים והרגליים שלך ושב בצד. הפועל הערכית מציאותית ולא הוזה, הפועל הערכית מכבדת את האנשים שעובדים בשורותיה, הפועל הערכית מבקרת קודם כל את עצמה. הפועל הערכית נמצאת עם הרגליים על הקרקע. גם אם הקרקע נשמטת, גם אם הרגליים רועדות.

זה 0:1 ענק למכבי ת"א. כי הצהובים בצד השני של העיר אולי הפסידו שתי אליפויות, אבל גם בעשור השחון ההוא, הם נשארו אותו דבר, עם אותה הדרך ואותו מכביזם. גם בתקופות הכי קשות, הערכים היו גאוות היחידה של הפועל, והם פשטו רגל. זה ההפסד הכי גדול שיכול להיות בדרבי.

ירידה לצורך עליה? שקר
ואיך תעזור בדיוק ירידת ליגה? מה השתנה בהפועל ת"א? איזו סטירה היא חטפה ומה היא עשתה בהתאם? כלום. הסחי והסיאוב המשיכו גם כשהבעלים שוב התחלפו. הליגה הלאומית היא לא מכונת כביסה, לא מכניסים מלוכלך ויוצא נקי.

כדי להשתקם, הפועל ת"א צריכה לצמצם את עצמה כדי נקודה אלמונית, לחזור להיות מולקולה בחלל, חלקיק קטן שאינו קשור בדבר. שתסיר מעליה את עול השינויים שעברה בשנים האחרונות, שתתנקה, שתתקלח, שתחזור להיות עובר קטן ברחם ותיוולד מחדש. שתצמח מהמקום הזה, שתבנה לעצמה ערכים, מאפס. שתפסיק להצהיר הצהרות, לקשקש למיקרופונים, שלא תגנוב דעת, שלא תתגרה, שתשלם בזמן, שתעריך ותכבד, שתהיה בשקט. שתהיה קטנה וצנועה, כמו פעם. אולי אז, היא תחזור להטריד מלכויות.