בדברי הימים של מכבי ת"א, שמו של ערן זהבי יהיה חרוט באותיות קידוש צהובות בוהקות. אליפויות, גביע, ליגת האלופות. במילה אחת - מורשת. כמו שהשאיר אבי נמני בעידן החדש, כמו שעשו את זה לפניו אבי כהן ז"ל, גלזר, טבק, שפיגל. שנות אור משם יהיה כתוב באותיות קטנות על עוד שחקן ששיחק בקבוצה הדורסנית של ג'ורדי קרויף ושות' – השחקן הזה יהיה טל בן חיים.
מהרגע שטל בן חיים חצה את הכביש מהיריבה השנואה (אותה כינה "המועדון הטוב בארץ ב-2012 ומועדון ש'הרס את הדרבי ב-2015), הוא גדל לתוך תדמית 'הילד הרע' אותה אימץ ביודעין. זה שלא איכפת לו מה אומרים, זה שעונה על המגרש. הוא ראה איך מספר 7 לצידו הופך לנמסיס של כל יריבה עם קבלות וניסה לעשות אותו דבר בחיקוי גס, אבל זול.
רק שמה שבא לזהבי טבעי על המגרש ומחוצה לו, נראה מאולץ עבור טב"ח. כשמספר 7 הדליק כל אצטדיון עם ה"פיו פיו", מספר 11 דאג להשתיק מביא כדורים שהרגיז אותו אחרי פנדל באשדוד. כשזהבי רקד מול שער 5, בן חיים הגיע כטריילר לחגיגות רק כדי לסמן 'שקט' ולימים לסמן "חמסה" לאוהדים שלו בדימוס. חלילה לא לפתח זהות משלו, הוא רק רצה להיות ערן זהבי, רק שזה לא ממש יצא. הוא לא יודה שפעל בנבזיות בחצי הגמר המפורסם נגד בני סכנין שהדליקה מדינה שלמה, הוא יאשים את התקשורת שרק מחפשת אותו, יטען שהוא לא כמו ההוא מב"ש שמפרסם דברים באינסטגרם וש'כל העולם כולו שונא את בן חיים, ורק אני אוהב'.
כי הרי ברמת הכישרון, אין הבדל גדול בינו לבין זהבי, אולי אפילו להפך. בן חיים הוא אחד השחקנים היותר 'אירופאים' שגדלו כאן. סילון, לעיתים גאון, חזק, לעיתים סוחף. אבל המבחן שלו הגיע השנה – האם בן חיים אכן יכול להיכנס לנעליים הגדולות ולהפוך לערן זהבי הבא.
העונה החולפת היתה צ'אנס חייו. ניצוצות של גאונות נבלעו בתמונות הבלתי נשכחות עם יד על הפה, קללות שנזרקו לחלל המשחק או אגואיזם מופגן שעלה גם בנקודות (זוכרים את ה-2:2 נגד בית"ר?). ד"ר ג'קיל כובש צמד מבריק בדרבי, מיסטר הייד מנסה להיות מורחק רק כדי להראות שדרכו הדורסנית מוצדקת ואף אחד לא יגיד לו אחרת. רק שבניגוד לזהבי שהתבגר והתגבר עד להגיעו לאולימפוס של ליגת העל, בן חיים פשוט לא היה מסוגל.
כינה את הפועל ת"א המועדון הגדול בארץ (אלן שיבר)
לא יודה שהוא באשמה באירועי סכנין (אלן שיבר)
הוא התלונן נגד המועדון שנתן לו משכורת עתק אך לא שחרר אותו לקלאב ברוז' ועל הדרך הצדיק את זה בדרכו בישיבה ביציע. הוא צפה כיצד מיץ' גולדהאר מנסה עד לדקה ה-90 להוריד את זהבי מהמטוס לגוונגז'ו בכל מחיר ולא הבין מדוע אף אחד לא נסע למחנה באוסטריה כדי למנוע את הנסיעה לפראג. הוא הרגיש כיצד זהבי זוכה לחוזה עתק (ובצדק) בכל הזדמנות מקנדה והוא מצידו זכה לשדרוג קל, אם בכלל, רק כדי לשדר ש"ניסינו להשאיר", אבל לא באמת.
ולא פחות, הוא שמע את רחשי רוב הקהל הצהוב שאמר לעצמם "לא נורא" כשהוא עזב, ומבכים עד היום את הליכתו של האיש והמורשת לסין המוזהבת. האם בן חיים נתן סיבה לשכר מופקע? האם הוא נתן סיבה שיריבו עליו מלבד אזור הנוחות של ג'ורדי שרוצה כל שחקן טוב לידו? האם בן חיים הוקיר תודה למכבי שהפכה אותו למה שהוא?
תעצמו עיניים ותשאלו את עצמכם מה תזכרו מערן זהבי במכבי ת"א? יקפוץ לכם פלזן, באזל, אלמליח, דרבי ה-2:3 הנפות. תשאירו את העיניים עצומות ותשאלו מה נזכור מבן חיים: את הצ'יפ של בופון במדי הנבחרת. במכבי? נצטרך להתאמץ ולחטוא בחיפוש בגוגל. בן חיים היה יכול להיות המנהיג של מכבי.
אולי הוא היה צריך להיות המנהיג שלה. להיכנס בדלת הקדמית של המועדון המפואר הזה. הגנים נתנו לו את האפשרות להיות משהו מיוחד, ששנים לא נראה פה, ושבניגוד למה שהוא חושב, רוב אוהדי הכדורגל מקווים הוא יתפוצץ ויבריק בפראג. רק שבמקום להיזכר בזכות הכישרון העצום והבלתי נגמר שלו, הוא ייזכר כאיש שרצה להיות ערן זהבי, וכנראה שלעולם לא יצליח.
מה תזכרו מבן חיים? (אלן שיבר)
רצה להיות זהבי, אבל כנראה לעולם לא יצליח (אלן שיבר)