חי את החלום: המסע מתחיל

אחרי שעשה אקזיט של מיליונים ואיבד עניין בחיי היום יום, אסף (שם בדוי) מגשים את הפנטזיה של כולנו - לטייל בעולם ולראות כדורגל. פרק ראשון במסע כדורגל מסביב לכדור

אסף
אסף  23.03.18 - 18:17
תחילת כתבה

בוידיאו: תקציר ה-2:3 של ברצלונה על ריאל במשחק ההכנה לקראת עונת 2017/18

עוד לא יצא לי לשתף את המחשבות האלו עם אף אחד, בטח לא בצורה כזו פומבית, אולי כי פחדתי שיחשבו שאני שטחי, ריק, שהכסף שרט אותי ושלא נשארה בי טיפת אמת. אבל הנה אני, כותב שורות אלו בכמעט גאווה, משתף אתכם במחשבות הכי אפלות שלי – אני אסף (שם בדוי כמובן, אבל תמיד רציתי שיקראו לי אסף, אז זה כמעט נכון), בן 34, רווק, וטחון. וכלום כבר לא מרגש אותי.

המחשבה הראשונה שלכם ודאי תהיה – איזה קטן הוא, עוד אחד שנולד עם כפית של זהב, לא הזיע יום בחייו והכל על חשבון ההורים. אולי אתם אפילו מדמיינים אותי אשכנזי יפה תואר, וזה בסדר שאתם חושבים ככה, בכל זאת, כולנו ישראלים, תמיד מחפשים איפה דופקים אותנו, לא מסוגלים לפרגן, שונאים ומתלוננים. אבל את הכסף שלי הרווחתי בזכות ולא בחסד. ההורים שלי, למען האמת עדיין מסרבים לעזוב את אולגה ד', לא משנה כמה אני מפציר בהם ואיזה דירת פנטהאוז נוטפת יוקרה בתל אביב אני מציע להם.

את המיליון הראשון שלי עשיתי קצת אחרי הצבא, אחרי ששירתי 4 וחצי שנים פלוס קצונה, נסעתי להודו וחזרתי קיפוד. זה התחיל מפיתוח אפליקציה, שמיותר לומר את שמה, משהו שהתחיל כפנטזיה שלי ושל חבר טוב, גל נקרא לו (גם שם בדוי, הפעם הוא שייך לאקסית המיתולוגית), הוא אגב, הגאון מבין שנינו. אני סתם הייתי במקום הנכון, בזמן הנכון ועם החבר הנכון. גל הוא גאון מחשבים, ואולי גם קצת רואה עתידות. כשאנחנו, פשוטי העם, עדיין התלהבנו מסנייק, הוא כבר תכנת את המשחק הראשון שלו.

משם, זה כבר היה רק השקעות נכונות, ולמזלי הרב, אהרון, השכן היקר של הוריי, היה מספיק כריזמטי, אשכנזי ומשכנע כדי לגרום לי להשקיע בנדל"ן במקומות הכי הזויים, שרק אלוהים יודע איך לעזאזל זרמתי, ובאופן פלא לא ברור - התבררו כהחלטות הטובות שעשיתי בחיי (אחרי להיות חבר של גל כמובן). אז הכסף המשיך לעשות את עצמו, נתתי לאחרים לעשות את העבודה שלי, ומיום ליום השעמום החל לחלחל.. הייתי חייב למצוא עיסוק, זה התחיל בלהחליף מכונית כל יומיים, בהתחלה כמו כל חסר מושג, קניתי מכוניות לפי בראנד וכמה הפרסומת בטלוויזיה הייתה משכנעת ומגניבה, אחר כך השתדרגתי לג'יפים ורכבי פאר, ועכשיו אני בקטע של מכוניות ספורט, מהירות ויקרות מדי, כאלו שאין מה לעשות איתן בכבישי ישראל וסתם מקשטות לי את הבית. הרכש האחרון שלי היא אאודי R8, אם ראיתם אותה על הכביש, יכול מאוד להיות שזה הייתי אני, יש פריטים בודדים ממנה בארץ, וכזה אני - גבר טיפוסי שנגמר מלשמוע 5,200 סמ"ק נוהמת עלי.

עם הזמן, המכוניות הפכו ללא יותר מתחביב, וגם זה הפסיק לרגש אותי, כי בחייאת, כמה אפשר לנסוע עד פאקינג נס הרים רק כדי ללחוץ קצת על הגז? אז עברתי לנשים. בהתחלה זה היה מגניב, כל פעם מישהי אחרת והן נהיות כוסיות מפעם לפעם. ויום אחד, כשהבנתי שלא עניין אותן הרבה מעבר למה שיש לי בארנק, גם זה התיש אותי. ניסיתי להתמתן, לא רוצה להגיד "להתמסד", אבל ניסיתי. והגיעה אחת חמודה, ועוד אחת מותק אחריה, ואחריהן מישהי באמת מקסימה (סליחה גל, זה באמת הייתי אני ולא את), שאפילו פיתחתי מעט אמפתיה כלפיה. אבל הייתי אנמי, לא התרגשתי, לא חיכיתי, לא פינטזתי. אי אפשר להגיד שלא ניסיתי, בעיקר כי הרגשתי שהייתי צריך, אימא לחצה ואבא מפחד מאימא.

גל, אם תהיתם, הגאון המושלם, כבר נשוי פלוס שתיים. לגל המושלם, אישה מושלמת שהכיר כבר בצבא, שילדה לו שתי ילדות מושלמות עוד יותר, שאוהבות לסרק את הפרווה הארוכה של הכלב המושלם שלהם, שגם לו מלונה מושלמת שממוקמת בחצר המושלמת שלהם, בבית המושלם שלהם והכוס של האימא המושלמת שלו. הלוואי והייתי גל. כבר כמה שנים שקשה לי לפגוש את החבר האמיתי, היחיד והמושלם שלי, אפילו סתם לבירה. הוא לעומתי, פדנט כזה, אוהב לנהל בעצמו את העניינים והוא עסוק עד השמיים. ובכל זאת, איכשהו, לא מזמן, הצלחתי להושיב אותו לוויסקי באחד הפאבים שלי בתל אביב, אמרתי לו שיש קלאסיקו, למרות שזה שקר. אבל זה היה תירוץ מספיק טוב בשביל אשתו המושלמת לאפשר לו ערב בחוץ.

הרצתי ברקע שידור חוזר של הקלאסיקו בסופר קאפ הספרדי ושתינו "סנואו פיניקס", איזה וויסקי יקר מדי שאני בכלל לא מבין מה הופך אותו לכזה, והאמת היא שגם אין לי מושג קטן בוויסקי, אני פשוט מקשיב למנהל הבר שלי ומה שהוא אומר – אני משנן אחריו, ואז שותה. ובין לגימה ללגימה, בה אני מסתיר בפרצוף חשוב ורציני את הגועל שלי מהחריפות ששורפת לי את הלשון, גל מטיף לי. הוא אומר לי שכסף זה לא הכל, שבעיניו, אני נראה כבוי כבר תקופה לא מבוטלת, "עצוב" הוא אפילו מעיז להגיד.. וזה לא נכון. כי אני לא עצוב, כל עניין הרגשות כבר מזמן לא חלק מהלקסיקון שלי בחמש השנים האחרונות. "וזאת הבעיה" הוא ממשיך בהרצאה, "אתה חייב להעיר את עצמך, אתה חייב לעשות משהו שאתה באמת אוהב".

אני מגיע הביתה מסוחרר, ונשכב על המיטה. אני מבואס, כי ריאל ניצחה ולמרות שזו הפעם השנייה שצפיתי במשחק הזה וידעתי איך הוא יגמר - זה מעצבן אותי. אני בכלל לא אוהד של בארסה, גם לא של ריאל. אני בעצם בחור של כדורגל גרמני, אבל כמו רבים וטובים - פשוט לא מסוגל לפספס שום קלאסיקו. זה כמו להיות טיפוס של ערוץ ההיסטוריה, ובכל זאת לצפות בריאליטי טראש כמו "האח הגדול" באובססיביות. זה קליל ומגניב וכיף. איך הייתי רוצה לצעוק שם על רונאלדו שהוא נמושה, ואולי גם על מסי שהוא דרדס.. אני מדמיין את עצמי באצטדיון, במושב הכי שווה, צורח וצווח. אני מוצא את עצמי לבד על המיטה, מתגלגל מצחוק. ואז נופל לי האסימון, אני מתרגש.

"שומע?" אני מתקשר לגל, בכלל לא שמתי לב שאוטוטו 4 לפנות בוקר, "אחי, אתה דפוק במוח" הוא עונה לי מתוך שינה, ואני שומע את אשתו המושלמת מקללת בשלמות ברקע. "אני נוסע לטיול מסביב לעולם", הוא צוחק צחוק צרוד ומקרטע של סבא בן 80, "אני רציני, אני הולך לראות כדורגל בכל העולם" -"מה שעושה לך טוב אחי", אני מבין שהוא לא לוקח אותי ברצינות וקצת נפגע "גל, אני יוצא מחר" -"איפה תלך?", "לראות כדורגל אני אומר לך", הוא צוחק ואני שומע ברקע קריאות נרגזות מושלמות - "יקירי, אהובי, מאמי שלי שאני כל כך אוהבת, תנתק לאדיוט הזה כבר" או משהו כזה, וגל המושלם מרגיע את אשתו המושלמת ומסביר לי שנדבר מחר. אני מתחיל לארוז ובמקביל פותח את המקבוק שלי ומחפש טיסות. מינכן 11:20. נהדר, דווקא בא לי בירה.

הפרק הבא יפורסם ב-30/03

הדפס