1. מכבי ת"א. בטור הקודם, שכתבתי אחרי הניצחון הגדול בדרבי, השאלה היסודית היתה: איך - ועד כמה - זה יכול להימשך? האם מכבי ת"א יכולה להמשיך בקצב הזה? התשובה הפשוטה לכך היא לא - בסופו של דבר, האופוריה שסבבה את הצהובים הגיעה לסיומה. מכבי ת"א אמנם ניצחה אתמול, אבל זה לא הרגיש כמו חלק מהרצף הדומיננטי של מכבי חיפה-טרנר-דרבי. וזה לגמרי בסדר.
כי הפיק המטורף שמכבי ת"א חוותה ממש עם פתיחת העונה (שאליו הצטרף, מוראלית, גם גל הרכש של קניקובסקי וטברנייר) הוא קצר מועד. הוא חשוב ככוח הרתעה מול היריבות שלה לצמרת, ולעוצמה של מכבי ת"א כמועדון, וכמובן ברמה הטכנית של נקודות והפרש שערים, אבל הוא היה ספרינט ראשון - שאחריו הריצה תימשך, בקצב יותר איטי. כי בכל זאת, מדובר במרתון.
ולכן, בעיניי הניצחון הזה על מכבי נתניה - דחוק וקשוח וקשה כמו שהיה - חשוב יותר משלושת המשחקים שקדמו לו. כי הוא הצליח להוכיח שמכבי ת"א מסוגלת לצאת חיובית גם ממשחקים כאלה - שבהם דברים פחות הולכים, כשהליו וארלה נפצע, כשלא הכל מתחבר מהרגע הראשון. באופן יחסי לכיף חיים שהיה לה נגד מכבי חיפה, ב"ש והפועל ת"א - מכבי ת"א סבלה אתמול. כפרס על הסבל הזה, היא קיבלה שלוש נקודות, חמש מחמש ויציאה מוצלחת לפגרה.
גם היא יודעת שהליגה שהיא תפגוש אחרי הפגרה (וזה מתחיל במפגש עם בני סכנין ויוסי אבוקסיס) - תהיה יותר דומה לנתניה, מאשר לאותם 15 ימים של שיכרון חושים, ב"ספטמבר הצהוב".
עכשיו המרתון האמיתי מתחיל (ברני ארדוב)
2. בית"ר. גם בית"ר ירושלים סבלה עד בלי די אתמול, עד כדי חוסר אוויר מוחלט בדקות האחרונות - אבל גם אצלה, תהליך ההתייצבות נמשך. בית"ר פתחה את העונה בקטסטרופה - התפרקות מוחלטת מול מכבי נתניה (גם ערכית), שמיד אחריה בא משחק קשה עד חסר סיכוי מול הפועל תל אביב שעוד היתה בשיאו של המומנטום מאירופה. והתהליך לקח זמן - הוא החל עם הניצחון הדחוק והקשוח בדוחא, נמשך נגד מכבי פ"ת ונגמר אתמול נגד הפועל חיפה.
והחשיבות הגדולה של הניצחון אתמול - חוץ מההבנה הברורה שלנצח את הפועל חיפה זה ממש לא מובן מאליו (תשאלו את הפועל ת"א והפועל ב"ש) - היא שתהליך הבנייה מחדש, אחרי אותה קטסטרופה, נמשך. אפשר לראות את בית"ר גם מחזירה את הסביבה לפרופורציות, אבל גם בעצמה הולכת וגודלת למה שהיא רגילה עם הזמן. עומר אצילי חוזר לנפק מספרים (שער נגד מכבי פ"ת, שער ובישול אתמול), סרנה נכנס לעניינים ונראה לא רע - וכן, יש גם את הפיל בחדר ושמו ירדן שועה.
שועה עלה גם אתמול מהספסל והיה מצוין: כל מי שקיווה (אולי) לראות שחקן מיואש שלא רוצה לשחק, התבדה. שועה דווקא נראה רעב, עשה את פעולות הקסם שלו - ועם קצת דיוק, המשחק בקלות היה יכול להיגמר ב-1:4 שהיה משתיק כל דיבור על ניצחון קשה. אבל די ברור שאחרי הפגרה, הציפייה תהיה לשלב את שועה - בדרך כזו או אחרת - בתוך השיטה של אלמוג כהן.
שני הצדדים צריכים אחד את השני - וזה יהיה האתגר הגדול של אלמוג כהן בפגרה הקרובה; לשלב את שועה בתוך התהליך. כי בית"ר זקוקה לכישרון ולברק שהוא מביא איתו; ועל כך תעיד החצי שעה שבה שועה היה על המגרש - איתו, בית"ר היתה הרבה יותר תכליתית, הרבה יותר זורמת ובעיקר היתה לה עוד אופציה התקפית טובה. הנגדה שנעשית בין שועה לבין אלמוג כהן היא בעיניי לא נכונה - מדובר בשני אנשים שצריכים למצוא את הדרך לעבוד ביחד. וכשזה יימצא, בית"ר תוכל להמריא מחדש לפסגות שאליהן היא רוצה להגיע.
צריך את בית“ר, בדיוק כפי שהיא צריכה אותו. שועה (דני מרון)
3. הפועל ב"ש. גם ב"ש נדבקה בטרנד של בית"ר ומכבי ת"א (למעשה, הקבוצה הגדולה היחידה שניצחה בקלות במחזור הזה היתה דווקא הפועל ת"א), והשיגה את הניצחון שלה בקושי. רק שלה יש את הנסיבה המקלה - ושמה אירופה.
רבות דובר על האתגר הגדול שיעמוד בפני הפועל ב"ש העונה - והוא ההתמודדות עם אירופה פוסט המלחמה. כלומר, לא רק עם שלב ליגה אירופית במתכונתו החדשה - אלא עם שלב שכזה שכולו מתנהל במשחקי חוץ. מכבי ת"א של לאזטיץ', למשל, לא הצליחה להתמודד עם המעברים האלה - וזה מה שבמידה רבה חרץ את גורלה בליגה בעונה שעברה. ב"ש, לעומתם, מציגה שיטה אחרת.
העובדות ברורות: רק ארבעה שחקנים שפתחו מול דינמו זאגרב ברביעי, פתחו גם אתמול - אופיר מרציאנו, גיא מזרחי, פדרו אמאדור וניב יהושוע. זהו. שני הבלמים, רוב הקישור וכל חוליית ההתקפה היו שונות לגמרי. כלומר, באופן מוצהר, יש להפועל ב"ש קבוצה אחת לאירופה - וקבוצה אחת לליגה. תהיה חפיפה מסוימת ביניהן, אבל ברור ששתיהן הולכות לרוץ במקביל.
וזה עבד לב"ש: היא השיגה 0:0 מכובד מול דינמו זאגרב, והיא ניצחה אתמול. האם היא תוכל להמשיך לצאת עם תוצאות מכובדות משני המשחקים - לא בטוח. אבל יש יותר סיכוי שבדרך כזו, שבה העומסים מתחלקים בין יותר שחקנים, היא תצליח לשרוד את אירופה בשלום - ולחזור לליגה, כשהפערים הם כאלה שניתן להדביק אותם.
קבוצה לליגה וקבוצה לאירופה. ב“ש מציגה שיטה שונה (קובי אליהו)
המנצח: אנדריאה נובאקוביץ'. כי החלוץ האמריקאי של מכבי חיפה לא ניצח רק את עירוני טבריה (כמעט במו רגליו), אלא בעיקר את הציפיות מסביבו. את אלה שהסתכלו על הרזומה שלו, וכבר בנו מראש את תדמית "הפלופ". אבל נובאקוביץ' לא רצה להיות כישלון, ובהופעה האדירה שלו אתמול - עם צמד שכולו נחישות, ועוד שער אחד מדהים שכמעט והיה (אלמלא הצלה מטורפת של עידו שרון), הוא הבהיר את מקומו כחלוץ "אולדסקול". לא יודע איך הוא ב-GPS, אבל הוא מסוגל להבקיע שערים מחצאי מצבים. ובזה, חלוצים נמדדים באמת.
המפסיד: מסאי דגו. הפועל רמת גן היא קבוצה שאפשר ליהנות ממנה - קבוצה שיש בה הרבה כישרון, שחקנים צעירים ורעבים, זרים אנדרייטד שמפתיעים לטובה. אבל המטרה שלה היא לא להיות סיפור "פיל גוד" עבורנו, אלא לשרוד בליגה. והדרך לשם עוברת בדיוק דרך משחקים כמו שהיו לה אתמול - משחק חוץ בדוחא, נגד בני סכנין. אלה המשחקים שהיא תצטרך לעבור, אם היא רוצה לשרוד בליגה. ההגרלה לא עשתה חסד עם האורדונים: מכבי חיפה, ב"ש, הפועל ת"א - אלה קבוצות שר"ג לא יכולה באמת להתמודד איתן. אבל סכנין לגמרי בליגה שלה - ואת המשחקים מול הקבוצות האלה היא תהיה חייבת לנצח, אם היא רוצה באמת לשרוד - ולא להיות אפיזודה חולפת.
המספר החזק: 8 ב-5. דור פרץ הבקיע אתמול את השער השמיני שלו העונה בליגת העל. ושמונה זה מספר יפה, בטח לאוהדי מכבי תל אביב - אבל הוא גם משקף שיא מעניין. כי לפי הבדיקה שערכתי, ב-19 העונות האחרונות (מעונת 2006/07 עד העונה, כולל), רק שחקן אחד הצליח לכבוש שמונה שערים בפרק זמן זהה. לבחור ההוא קוראים טל בן חיים (החלוץ, כמובן), שעשה את זה עם... מכבי תל אביב. אגב, את העונה ההיא בן חיים סיים עם 15 שערים - ארבעה פחות ממלך שערי אותה עונה, וידאר קיארטנסון; ואחד יותר ממישהו שהוא מכיר היטב - חלוץ בית"ר ירושלים, איתי שכטר.
מוכיח שהוא שייך. דגו (אלן שיבר)
השם החם: נדים וראסנה. כי זו הדרך היפהפיה שבה הליגה מולידה לנו גיבורים חדשים - וראסנה הצעיר הוא ילד של הפועל ירושלים. שחקן שמשחק במדיה מגיל 14, עלה עם קבוצת הנוער ליגה בעונה שעברה וסיים בקבוצה ההיא ככובש המצטיין. עכשיו, באותו זינוק מטאורי - הוא הופך לגיבור החדש של הקבוצה הבוגרת, עם שלושער ראשון במדי הירושלמים מזה 55 שנה (קרדיט ליוסי מדינה) - מאז עשה זאת אלי בן רימוז' בתחילת שנות השבעים. וראסנה הוא עוד הוכחה ליכולת האדירה של הפועל ירושלים המתחדשת לגדל שחקנים - ועכשיו, רק נותר לראות האם הדרך הזו תימשך גם הלאה.
שער השבת: אמיר גנאח (הפועל ב"ש) נגד הפועל ק"ש. יש משהו קצת מתעתע באמיר גנאח. כולם יודעים שהוא מוכשר, כולם מזהים את הזריזות, הדריבל - כולם יודעים שיש לו כדורגל. אבל בשנים האחרונות, דבר אחד היה מאוד חסר לו - וזה התכל'ס. לא רק לעשות את המהלך היפה עם הכדור, אלא גם לסיים עם כדור ברשת. והמימוש למשאלה הזו היה השער היפה שהוא כבש לרשת ק"ש - שהתחיל באגף השמאלי, עובר כחול אחד, עובר כחול שני, מטעה כחול שלישי - אבל גם מסיים עם כדור חד לפינה. אם תתווסף התכליתיות לברק כמו בשער הזה - גנאח יכול להביא את ב"ש רחוק גם בעונה הזאת.
אל תשכחו את: הפועל תל אביב. כי בתוך המחזור הזה, שבו כל הקבוצות הבכירות התאמצו מאוד לנצח - דווקא לאחת זה בא בקלות. וזה דווקא קרה להפועל תל אביב, שחוותה שבוע מאוד לא קל אחרי התבוסה הגדולה בדרבי. ואף על פי כן, ולמרות הכל, היא לקחה את המשחק הזה בסטייל - עם שני שערים מוקדמים, ואפילו עם תחושת החמצה שזה יכול להיגמר בהפרש גדול יותר. וכפי שלא היה צריך להספיד את מכבי ת"א לפני תחילת העונה בליגה (אפרופו "מי העז לומר עליי קדיש?"), וכפי שלא צריך להספיד את ב"ש אחרי המפלה מול מכבי, וכפי שלא היה צריך להספיד את בית"ר שלאט לאט חוזרת לעצמה - גם את הפועל ת"א הזאת, אסור וגם לא צריך, להספיד. היא עדיין קבוצה מצוינת, חזקה ומאוד עמוקה - שתדבר חזק, גם אחרי הפגרה. להתראות בסתיו (עם טוריאל).
הכוכב החדש? נדים וראסנה חוגג (אודי ציטיאט)
אל תשכחו ואל תספידו את הפועל ת“א (אלן שיבר)