עולם הספורט הולך בעשור האחרון לכיוון מאוד מעניין ומרתק של "אנליטיקס" – ניתוחים מתמטיים אלגבריים. בעלים, מנהלים, ג'נרל מנג'רים ומאמנים יושבים עם חשבים ומתמטיקאים, ממציאים סטטיסטיקות חדשות, מנתחים אין-ספור נתונים, מייצרים נוסחאות ומחפשים כשלי שוק – הכל במטרה ליצור יתרון יחסי בניצול השחקנים העומדים לרשותך, זיהוי חולשות היריב, ובעיקר כדי לשפר את אחוזי ההצלחה בתחרות בשוק השחקנים, שהופכת קשה יותר עם הזמן. ובתוך עולם הספורט הזה, המתקדם, יש בועה אחת, ענקית, שמסרבת להתפוצץ: הכדורגל העולמי.
וכך, למרות שמדובר בענף הספורט הכי פופולרי בעולם, עדיין יותר ממחצית קבוצות הכדורגל בליגות הבכירות באירופה מפסידות כסף. וכך, שני המלפפונים הכי חמים, הכי גדולים, הכי מדוברים וכנראה גם הכי יקרים של הקיץ הם שני שחקנים שהקבוצות שכל כך רוצות אותם... בכלל לא צריכות אותם. טוב, לפחות לא על המגרש.
מרכז הקישור של ברצלונה הוא מרכז הקישור הכי טוב בעולם. אולי בהיסטוריה. סרחיו בוסקטס הוכיח את עצמו שוב ושוב כאחד הקשרים האחוריים הכי אינטליגנטיים ואלגנטיים בכדורגל העולמי והשכיח לגמרי את יא יא טורה (שמרוויח 200 אלף פאונד בשבוע במנצ'סטר סיטי). "צ'אבי ואינייסטה" זה מונח שגור יותר מ"סטוקטון ומאלון" (מה גם ששני הספרדים יודעים איך לזכות בתארים). וכשליאו מסי מתקרב לעיגול האמצע כל העסק הופך למכונת השערים הכי יעילה אי פעם. סיידו קייטה וחבייר מסצ'ראנו – שביחד עלו למועדון כ-40 מיליון יורו – עולים על תקן סותמי חורים. אז איפה כאן אמור להיכנס ססק פברגאס?
חוליית ההתקפה של ריאל מדריד היא, על הנייר ולרוב גם על הדשא, השפיץ הכי מפחיד בעולם. גונסאלו היגוואין (בן 23), כרים בנזמה (23) ועמנואל אדבאיור (27) כבשו בארבע השנים האחרונות יותר מ-250 שערים. זה 20 גולים. כל שנה. מכל אחד מהם. אה, כן. וכריסטיאנו רונאלדו גם שם. הוא לבד שם בזמן הזה איזה 160 גולים. ואצל המאמן שלה, ז'וזה מוריניו, בכל מקרה משחקים עם חלוץ חוד אחד. אז איפה כאן אמור להיכנס סרחיו אגוארו?
אמנם אפשר למצוא תשובות שיכולות, אם אתה מאוד פרגמטי, להניח את הדעת. צ'אבי חגג 31 כבר לפני חצי שנה, ובעונה של יותר מ-50 משחקים בכל המסגרות אין ספק שפברגאס יקבל את הדקות שלו. על הדרך הוא גם יילמד את השיטה ואיך להנהיג את בארסה הגדולה הבאה, זו שבה צ'אבי המבוגר כבר יהפוך לשחקן ספסל. ואצל ריאל, כפי שהדברים עומדים עכשיו, אדבאיור בדרך החוצה, והדיבורים הם שבמקרה שאגוארו יגיע גם בנזמה יילך. האם יש היגיון בלטלטל ככה חוליית התקפה שבעונה החולפת כבשה יחד 100 שערים? זו כבר שאלה אחרת.
אבל גם התשובות האלה הן בסך הכל תירוצים, או הסברים חצי הגיוניים, מלאים בחורים ושבקלות אפשר למצוא להם טיעוני נגד. וזה כה פשוט בגלל שאין צורך בכלל לנסות למצוא הסברים מקצועיים לשאלה איפה אמורים פברגאס ואגוארו להשתחל במערכים של בארסה וריאל. זה כמו לפתור שאלה במבחן בהיסטוריה עם משוואה מתמטית. לא מדובר בשאלה מקצועית, לכן גם התשובה אינה מקצועית.
התשובה היא פוליטית
ריאל מדריד וברצלונה, שניים משלושת המועדונים הכי מכניסים בעולם, ושבכל שנה מגדילים את ההכנסות שלהם, נמצאים בחובות עתק. הם לא לבד, כמובן. גם החברה השלישית בצמרת, מנצ'סטר יונייטד, בחובות. הנתון המטמטם הזה מדגים עד כמה חמור המצב של הכדורגל העולמי בכל הקשור לניהול. מישהו מדמיין את ניו יורק יאנקיז, דאלאס קאובויז, לוס אנג'לס לייקרס או את פרארי מפסידות כסף?
בעוד במקרה של יונייטד ההפסדים מגיעים מהצורה בה מלקולם גלייזר השתלט על המועדון בין השנים 2003 ל-2005, כשלקח הלוואה כנגד שווי המועדון, אצל שני מועדוני הפאר הספרדים הסיבה היא פוליטית. בארסה וריאל, קבוצות בבעלות האוהדים, הן דמוקרטיות, לטוב ולרע. אחת המשמעויות היותר בעייתיות של המבנה הזה, בו הנשיא נבחר ברוב קולות, הוא הצורך של העומד בראש ההנהלה לרצות את בוחריו.
הבעיה היא שלבוחרים, הסוֹסיוֹס – אוהדי הקבוצה שמחזיקים במניות ושיש להם זכות הצבעה – לא אכפת ממאזן כלכלי. ההפסדים בספרי החשבונות לא מעניינים אותם. אז גם לא אכפת להם שהקבוצה תקנה שחקנים במחירים מופקעים. אם זה כבר מטריד אותם, הם יודעים שהבנקים המקומיים יאשרו הלוואות עתק, בתנאים מגוחכים, ולעתים קרובות אף ימחקו את החובות הללו אחרי כמה שנים או יפרסו את ההחזר עד לזמן שיהיה שלום בין ישראל לפלשתינים. כל מה שהם רוצים זה שמות גדולים, הרכבים נוצצים, והכי חשוב: לא לתת ליריבה השנואה את הזכות להתרברב.
והלחץ הזה מצד המצביעים עובד. ז'ואן לאפורטה, סנדרו רוסיי, רמון קלדרון ופלורנטינו פרס הם לא אנשי כדורגל. הם פוליטיקאים, וככאלה הם צריכים לשמור על הכסא. אז גם להם לא איכפת להערים חובות על הקבוצה, שאם יפריעו למישהו זה יקרה לרוב כבר אחרי שהם ייעלמו מהשטח.
בשורה התחתונה, בשנים האחרונות אין קיץ בו גם ריאל מדריד וגם ברצלונה לא מבצעות לפחות רכישה בומבסטית אחת. ריאל, למי שחשב בטעות, ממש לא רוקדת לבד את הטנגו הזה. בקיץ הקודם היא שפכה 74.5 מיליון יורו, בעיקר על די מריה, אוזיל וח'דירה, אבל ברצלונה לא נשארה מאחור עם 71.5 מיליון, בעיקר על דויד וייה ומסצ'ראנו. שנה קודם ריאל התפרעה בצורה היסטורית עם 259 מיליון יורו בחשבון ההוצאות על רכש (בעיקר על רונאלדו וקאקה), אז ברצלונה לא ישבה בחיבוק ידיים והוציאה 85.5 פלוס סמואל אטו (בעיקר על זלאטן איברהימוביץ' ודמיטרו צ'יגרינסקי). וככה זה הולך אחורה, שנה אחרי שנה.
אבל מה עושים כשהקבוצה כמעט מושלמת, כמו במקרה של ברצלונה? הצורך המרכזי שלה, אם יש לה אחד, הוא כמובן עיבוי הספסל בשחקנים משלימים. האם פברגאס, שתג המחיר שלו נע בין 40 ל-50 מיליון יורו ושיצפה לקבל תפקיד מרכזי באופן מיידי, מתאים להגדרה? ואצל ריאל, ברור שיותר מכל שיש צורך לחזק את ההגנה (המגן השמאלי פאביו קוונטראו אמור להצטרף), והפציעה של ח'דירה בסוף העונה חשפה בור בתכנית הגיבוי של מוריניו. האם אגוארו הוא האיש למשימות החיסול בחצי הראשון של עיגול האמצע?
ברור שלא. אבל זה לא משנה. עונת הכדורגל באירופה מתחלקת ל-2: זו שמשחקים בה וזו שמחתימים בה. ובנוף הכלכלי האווילי של הכדורגל האירופאי, קבוצות כמו ברצלונה וריאל יכולות להרשות לעצמן לעשות הכל כדי לא להפסיד אף אחת מהן.