לשחק או לא לשחק בבלגיה? זאת השאלה. ונדמה שזו השאלה המעסיקה קרוב לאחד מתוך שלושה כדורגלנים ישראלים היוצאים לחו"ל מדי קיץ. כל ליגיונר מתחיל יודע לספר על האימונים האינטנסיביים והדרישות המקצועניות, על המגרשים המלאים מפה לפה ועל תרבות הספורט הענפה בבלגיה. הז'ופילר-ליג טובה מהליגה הישראלית, וכך גם הנבחרת הבלגית על מקבילתה בכחול-לבן, על זה אין שום ויכוח. השאלה המהותית היא האם הליגה הבלגית היא באמת מקפצה לרמות הגבוהות של היבשת? מה התועלת שאפשר להפיק מהמעבר לקבוצות הדרג השני שם? עם הצטרפותם של ליאור רפאלוב (קלוב ברוז'), לירוי צעירי (מכלן), דור מלול ורועי דיין (בירשחוט) למושבה הישראלית במדינה נדמה שהנושא הבלגי ממשיך לבעור בעצמותינו. רגע לפני שריקת הפתיחה של העונה, הגיע הזמן לנסות ולברר את הסוגיה אחת ולתמיד.
אז מי באמת קוצר את הפירות בכדורגל הבלגי? בעיקר השחקנים שבורחים מהמדינה בגילאי הנערים והנוער. הפרופיל של הנבחרת הלאומית הבלגית (המוכשרת מאוד, יש לציין) משמש אינדיקציה טובה לגבי הכיוון אליו צועד הכדורגל בשפלה בשנים האחרונות. רוב הבלגים המחוננים מאותרים כבר בגיל צעיר ועוברים במהרה לליגות בכירות יותר כגון ההולנדית או הצרפתית. והדוגמאות רבות. התכשיט הכי נוצץ של השדים האדומים, אדן האזאר, נחשב למקרה קיצוני משום שעבר מטוביז הקטנה לליל ב-2005 כבר בגיל 16 ומבלי להופיע אפילו פעם אחת בליגה הבלגית. גם המגן טובי הלדרוילד עשה צעד דומה כשהצטרף לאייאקס ממחלקת הנוער של בירשחוט. מועדון הפאר מאמסטרדם אחראי גם להשבחתם של תומאס ורמאלן ויאן ורטונחן, שטופחו גם הם במועדון הקטן מאנטוורפן. הבלם של ארסנל הגיע לאייאקס בגיל 22, בעוד האחרון עשה זאת כבר בגיל 19.
יש גם דוגמאות נוספות: וינסנט קומפני, בלמה המצטיין של מנצ'סטר סיטי, עשה את צעדיו הראשונים באנדרלכט ונחטף בהיותו בן 20 להמבורג הגרמנית תמורת 10 מיליון יורו. השוער הבכיר של הנבחרת, סימון מינולה, עבר מסיינט טרוידן הקטנה לסנדרלנד בקיץ הקודם כשהיה בן 22. והרשימה לא מסתיימת כאן. רומלו לוקאקו, חלוצה בן ה-18 של אנדרלכט המכונה גם 'דידייה דרוגבה החדש', נמצא חזק על הכוונת של צ'לסי, שמצידה רואה גם בקשר גנק קווין דה ברוין (20) כפוטנציאל להשקעה. כל זאת אחרי שהכחולים כבר רכשו הקיץ את טיבו קורטואה, שוערה בן ה-19 של גנק, והשאילו אותו החודש לאתלטיקו מדריד תמורת 9 מיליון יורו. המעברים הללו אמנם מחלישים את הליגה הבלגית, אבל מוכיחים שיש בסיס מצוין שאנחנו הישראלים יכולים רק לקנא בו.
מאחר שרוב שגרירנו מגיעים לליגה הבלגית אחרי השירות הצבאי, כשמאחוריהם כמה שנים טובות בליגת העל (להוציא את דור מלול ורמי גרשון), הם נמצאים בקטגוריה נפרדת לחלוטין מהכשרונות הבלגים הצעירים. אליניב ברדה, הליגיונר הבכיר שלנו למשל, יודע שהסיכוי הריאלי שלו לצאת לאחת מחמש הליגות הבכירות ביבשת יהיה בתנאי שקבוצתו תעלה השנה לליגת האלופות. הקבוצה הבלגית האחרונה לעשות זאת, סטנדרד ליאז', נהנתה מאוד מהביקור בשלב הבתים: מאז האדומים ייצאו שחקנים בשווי של 40 מיליון יורו לקבוצת וליגות בכירות יותר ביבשת: מרואן פלאייני (אברטון), מילאן יובאנוביץ' (ליברפול), דנטה בונפים ואיגור דה קמארגו (מנשנגלדבאך), דיומרסי מ'בוקאני (מונאקו), אוג'וצ'י אונייוו (מילאן) ואקסל ויטסל (בנפיקה). אף אחד מהם, אגב, עדיין לא רשם הצלחות מרחיקות לכת. לרשימה המכובדת עתיד להצטרף הקשר סטיבן דפור, כנראה השחקן הטוב ביותר בליגה הבלגית, שאילולא פציעה קשה (שבר רגל ב-2009) ודאי היה מוצא את עצמו בפרמייר-ליג, אך החדשות האחרונות בכיוונו מספרות שהוא בדרכו לליגה הפורטוגלית.
עם כל הכבוד לליאז', היא אינה מקרה מייצג. אם ניקח את חמש הקבוצות הבכירות של בלגיה (ליאז', אנדרלכט, ברוז', גנק וגנט) ונבדוק את פעילות המכירות שלהן יחד בחמש השנים האחרונות, כולל הקיץ הנוכחי, ניווכח לגלות ש-24 שחקנים בלבד יוצאו לאחת מחמש הליגות הגדולות באירופה (אנגליה, ספרד, איטליה, גרמניה וצרפת). בחישוב מהיר מדובר בממוצע של פחות משחקן בעונה. גנט, למשל, מכרה רק שחקן אחד בכל התקופה לליגות המערביות (מילוש מאריץ' לבוכום). ליאור רפאלוב, שנקנה בסכום עתק על ידי ברוז', ינסה להיכנס לנעליים של איבן פרישיץ', שנמכר הקיץ לבורוסיה דורטמונד. אקס מכבי חיפה יגלה שלמעט הקרואטי רק עוד 4 שחקנים אחרים עשו את הדרך לליגות היוקרתיות. רק לצורך ההשוואה, הפועל ת"א, שהיא אפילו לא אלופת ישראל, שיחררה הקיץ חמישה שחקנים לקבוצות כמו אוקזר, ליל, פאלרמו וקייזרסלאוטרן.
ומה לגבי קבוצות הדרג הבינוני בבלגיה? לישראלים הבוחרים בהרפתקה נוסח שרלרואה, לוקרן או בירשחוט הסיכוי להתקדם לליגה יותר אטרקטיבית נמוך למדי. השדרוג המקובל של שחקן מקבוצה בינונית בבלגיה הוא כמעט תמיד למועדון גדול יותר במדינה. בחמש השנים האחרונות מעטים המקרים בהם קבוצות הדרג השני בבלגיה השכילו למכור את מרכולתן לעשירות היבשת. ליתר דיוק, היה רק מעבר אחד יוצא דופן של שחקן לליגה בכירה - מדובר בחלוץ הסנגלי דמבה בה, שעבר לפני שלוש שנים ממוסקרון להופנהיים תמורת 3 מיליון יורו. לא הרחק משם, בהולנד, קבוצות הביניים כמו הירנביין, כרונינגן ודומותיהן מצליחות לשגר שחקנים לבונדסליגה או לפרמייר-ליג בצורה סיטונאית מבלי לעלות לצ'מפיונס ליג ולפני שאייאקס או איינדהובן שמות עליהן את היד. בבלגיה, לעומת זאת, המשימה נראית קשה עד בלתי אפשרית.
רוב המספרים, העדויות והעובדות היבשות מלמדים על כך שהליגה הבלגית, למרות הדימוי השלילי שנוצר לה, עולה על ליגת העל שלנו כמעט בכל פרמטר. אולם, נדמה שהיכולת שלה לשמש כקרש קפיצה לליגות הבכירות ביבשת יותר ממוטלת בספק. המקרה של ברדה יכול לספר את כל הסיפור: החלוץ הישראלי השיג כבר את כל מבוקשו מבחינה אישית (מלכות שערים) וקבוצתית (אליפות מפתיעה) עם גנק, אבל לפי שעה לא הצליח למנף את זה. על יתר הלגיונרים לשעבר, כמו סלים טועמה, עומר גולן ואבי סטרול, קשה לומר שהשהות בבלגיה שידרגה אותם. נכונים הדברים גם לגבי גילי ורמוט וברק יצחקי. לאלה הקופצים על העגלה של מכלן ובירשחוט מצפה אתגר עצום, שלא בטוח שישתלם בעתיד. אחרי הכל, הסיכוי להגיע מקבוצות דרג הביניים בבלגיה עד לאיטליה או ספרד הוא כמעט אפסי.