מבחינת העובדות היבשות, אין על מה להתווכח. מאז שהוקמה ליגת האלופות במתכונת החדשה, והחליפה את גביע אירופה לאלופות, אף קבוצה לא מצליחה לזכות בגביע עם האזניים הגדולות פעם שנייה ברציפות. האחרונה שעשתה זאת היתה מילאן הגדולה, עם שלושת ההולנדים - רוד חוליט, מרקו ואן באסטן ופרנק רייקארד – וגם הרבה איטלקים מצויינים, שזכתה בגביע האלופות ב-1989 ושוב ב-1990. מאז, למעלה מ-20 שנה, אף אחת לא מצליחה לשמור על התואר.
האמת שזה קצת מוזר. שהרי ב-35 השנים הראשונות של המפעל זה היה דבר מקובל. למעשה זה היה אפילו מעט מוזר אם אלופת אירופה לא הצליחה לזכות בתואר פעם נוספת גם בעונה שלאחר מכן. ריאל מדריד הגדולה היתה כמובן הקבוצה שקבעה את הסטנדרטים. הקבוצה המיתולוגית של די סטפנו, חנטו ופושקאש זכתה בגביע האלופות 5 פעמים ברציפות. לאחר מכן הגיעה תורה של בנפיקה שזכתה בגביע פעמיים ברציפות. וכך קרה גם לאינטר הגדולה באמצע שנות ה-60. איאקס הנפלאה של יוהן קרויף שלטה באירופה בתחילת שנות ה-70 וזכתה בגביע 3 פעמים ברציפות, ומיד הגיעה באיירן מינכן של בקנבאואר שחיקתה אותה וזכתה אף היא 3 פעמים ב-3 שנים.
זה לא נגמר כאן, כי אז הגיעו השנים היפות של הקבוצות האנגליות. ליברפול עם קני דלגליש וגראם סונס היתה אלופת אירופה פעמיים ברציפות ואחריה עשתה נוטינגהאם פורסט את הלא ייאמן. כן, נוטינגהאם פורסט, שהיום אף אחד כמעט לא יודע באיזו ליגה היא משחקת, זכה בגביע האלופות פעמיים ברציפות.
מילאן היתה כאמור הקבוצה האחרונה שעשתה זכייה כפולה ומאז עברו למעלה משני עשורים. מה הסיבות לכך? ראשית, התחרותיות בטופ של הכדורגל העולמי הפכה אינטנסיבית יותר. אבל מעבר לכך, שינוי השיטה עשה את שלו.
בימים הרחוקים ההם רק אלופת המדינה היתה משתתפת בגביע האלופות ובאותם ימים התחלופה בין האלופות היתה הרבה יותר אינטנסיבית מאשר בשנים האחרונות, כשהכסף הגדול נמצא בכל מדינה בשתיים עד ארבע קבוצות. לכאורה זה היה אמור להביא לכך שדווקא אז תהיה בכל שנה אלופת אירופה חדשה, ובתקופה המודרנית יהיה סיכוי גדול יותר לקבוצות לזכות בגביע שנה אחר שנה, אבל למעשה ההיפך הוא הנכון שכן הקבוצה שזכתה בגביע אירופה העפילה אוטומטית לגביע האלופות גם עונה לאחר מכן, אפילו אם היתה לה עונה גרועה בליגה המקומית. מאחר שבדרך כלל היריבות בשלבים המוקדמים היו נוחות מאוד, קבוצות כמו ריאל מדריד, איאקס או באיירן, היו בעצם צריכות להתאמץ רק בחצי הגמר ובגמר, וגם זה לא תמיד.
לזכות בליגת האלופות בעידן המודרני קשה הרבה יותר. נכון, הגדולות עולות מהבתים המוקדמים די בקלות, אבל בהמשך מצפות להן כמה משוכות לא פשוטות. ולפעמים הן נופלות. זה לא שלא היו מקרים, גם בעידן ליגת האלופות, של קבוצות שהיו קרובות מאוד לזכות בגביע האלופות פעמיים ברציפות. כך למשל מילאן העפילה לגמר שלוש פעמים בזו אחר זו, אבל ב-1993 היא הפסידה למארסיי, שנה לאחר מכן הביסה את ברצלונה אבל ב-1995 הפסידה בגמר לאיאקס. איאקס עצמה הגיעה לגמר של 96, והפסידה ליובנטוס. ויובה, אחרי הזכייה ב-96, הגיעה לעוד שני גמרים רצופים, אבל הפסידה בשניהם, ב-97 לדורטמונד וב-98 לריאל מדריד.
זה קרה ממש לא מזמן גם למנצ'סטר יונייטד, שניצחה את צ'לסי של אברם גרנט בגמר ההוא במוסקבה ב-2008, אבל הפסידה שנה לאחר מכן לברצלונה. אז הגענו לברצלונה, אלופת אירופה הנוכחית. האם הקבוצה הזו תוכל להיות הראשונה שמניפה את גביע הצ'מפיונס שנה שניה ברציפות?
מבחינת הפוטנציאל, אין בכלל ספק. בארסה היא כרגע הקבוצה הטובה בעולם, ולכן גם המועמדת הטבעית לזכות גם השנה בגביע. אבל כמובן שההיסטוריה משחקת כאן לרעתה. וחוץ מזה, אף אחד לא יכול לנבא בתחילת ספטמבר מה יהיה המצב בחודש מאי. הערב תפתח בארסה את דרכה בליגת האלופות דווקא מול אותה מילאן שרשמה לאחרונה את ההישג הכפול. יכול להיות שיש כאן רמז לגבי העתיד לבוא? ימים יגידו.