באליפות אירופה האחרונה בגלשני ניל פרייד נפל דבר בענף השייט. נמרוד משיח מנע משחר צוברי זכיה אפשרית במדליית הארד כשחסם את נתיב התקדמותו. מאז הקרב בין השניים הפך למלחמה סוערת, בים ומחוצה לו. על פי חוקי הוועד האולימפי הבינ"ל רק גולש אחד יוכל להיכלל בתחרות האולימפית בלונדון 2012. כדי להכריע ביניהם נוצרה "השיטה". לצוברי ומשיח יש מיני מירוץ - סבב של 4 תחרויות כאשר לאחר כל אחת מהן יקבלו ניקוד על הישגיהם. בסיום המירוץ ישוקלל הניקוד והמנצח ייצג את ישראל במשחקים האולימפיים.
על הנייר, זה נשמע יותר ספורטיבי ויותר חכם מאשר לתת רק צ'אנס אחד (כמו שיקבלו מייקל פלפס, איאן ת'ורפ ואפילו אוסיין בולט במבחנים הארציים), שיכול להתפספס בגלל תקלה כזו או אחרת. אולם כנראה שהספורטיביות הזו נשארה רק על הנייר. מדוע שאחד ימנע מהשני מקום על הפודיום וגם צ'ק לא קטן? בגלל השיטה. במקרה שנוצר, משיח לא רצה שצוברי יברח לו במירוץ ולכן חסם אותו וגרם לו לסיים במקום הרביעי. לא מעט ביקורות קיבל משיח על ההתנהגות הזו, אבל בעצם כל אחד שיציב את עצמו באותו מקום כנראה יעשה אותו דבר. מה ציפו, שהוא יוותר לו? אנחנו מדברים כאן על הכרטיס ללונדון. על ההזדמנות להיכנס להיסטוריה ולא על אליפות אירופה כזו או אחרת שמתקיימת כל שנה, מכובדת ככל שתהיה. התלונה הלגיטימית האמיתית כאן צריכה להיות קשורה לאובדן ההכנסה שנגרם לצוברי ומאמנו האישי, שאיבדו מענק בגובה של כמה עשרות אלפי שקלים. כשר, אבל מסריח. בעצם, נראה שמילת המפתח כאן היא דווקא כשר.
"נכון שציבורית זה נראה מאוד צורם שספורטאי ישראלי אחד פגע בסיכויו של אחר לזכות במדליה בתחרות בינ"ל, אבל בשייט יש מאץ'-רייסינג והמהלך הזה הוא מקובל", מסביר הגולש האולימפי לשעבר עמית ענבר. "לפי מה שהבנתי בהתחלה, זה היה נראה לי שיעור שייט מכובד. לא הייתי שם כדי לשפוט את מה שצוברי טען אחר כך (התלונן על התנהגות בלתי ספורטיבית). אני מאמין שאם זה היה מתרחש בתחרות קטנה, אז הייתה פחות התלהמות. יחד עם זאת, צריך לזכור שמלמעלה הוכתבה סיטואציה כי זו הדרך. כדי להגיע לרמה הגבוהה ביותר שני הגולשים יצטרכו לעשות התאמות, התחרות עכשיו היא לא נגד כל העולם אלא אחד מול השני. זה דבר יפה, זו מהות הספורט. אני מניח שכל שייט שחלום חייו היה עומד לנגד עיניו היה מבין שהוא צריך לשוט בסגנון אחר על מנת לדחוק את יריבו".
גור שטיינברג, שמשמש כאחראי על ההכנות של שייטי ישראל למשחקים האולימפיים וידוע כאחד שהיה שותף להישגים מרשימים בכחול-לבן, כבר מסתכל הלאה: "שילמנו מחיר כפול בבולגריה כי הפסדנו מדליה והפסדנו מבחינה תדמיתית. זה באחריותי, אבל מאחורינו. יש לנו הגנות כדי שדבר כזה לא יקרה שוב. לא הפסדנו בגלל השיטה, אלא כי לא חשבנו שאנשים ישתמשו בזה בצורה שכזאת. נמרוד עשה דברים מחוץ לסטנדרט ולקח לנו זמן להבין שמגיע לו עונש. לאף אחד מהם לא ישתלם לעשות את המהלך הזה פעם נוספת".
למרות אובדן המדליה ההיא, שאגב לא הייתה בכיס של צוברי מלכתחילה, לשיטה הזו יש גם כמה מעלות וצריך להכיר בהן. המרכזית שבהן היא שהגולש שיתחרה בסוף בלונדון יגיע מחושל ומוכן להתמודד במצבי קיצון שונים. "באליפות אירופה האחרונה באמת הפסדנו וזה סוג של כשלון, אבל עדיין לשיטה יש יותר יתרונות מחסרונות", טוען שטיינברג. "צריך לזכור ששייט הוא ספורט לא יציב ותלוי בהרבה פרמטרים דוגמת הנתונים המטאורולוגיים ובגלל זה רצוי לפרוס את התחרויות ליותר אירועים, להבדיל מענפי ספורט כמו שחייה. ליצור תחרות ראש בראש באליפות ישראל בגלישה זה פשוט לא אפקטיבי". גם ענבר התייחס לסוגיה: "בכל ענף תחרות היא דבר שתורם. העובדה שיש לנו שניים שכל אחד מהם ראוי להיות במשחקים זה פלוס גדול שאין למדינות אחרות. תחרות היא נכונה ובריאה וגם זה שיש ארבעה מוקדים שונים זה טוב".
אז הגולש שיגיע ללונדון יהיה מוכן להתמודד עם טריקים כמו שמשיח עשה באליפות אירופה, או שיצטרך לעשות כאלה בעצמו. הוא גם אמור להגיע בכושר גבוה יותר ומוכן לגולשים הטובים בעולם, אבל יש גם כמה חסרונות בולטים לשיטה הזו. הראשון הוא הנזק התדמיתי שנגרם לענף בשל הסכסוך משיח-צוברי, שחזור של חזית ענבר-פרידמן מן העבר. יש כאלה שטוענים שאין דבר כזה אזכור רע בתקשורת לענף שנחשב אזוטרי כמו השייט. למעשה, הריב בין משיח לצוברי מעלה את הענף על סדר היום הציבורי. אולם נראה שהסכסוך האחרון קצת מוגזם. במקום שנתייג את השייט כענף ההישגי ביותר של ישראל עם 3 מדליות אולימפיות (אחת מהן מזהב) ושלל הישגים באליפויות עולם ואירופה, הוא נחקק בזיכרון הציבורי כספורט מלא תככים, ויכוחים ומריבות.
התחנה האחרונה במאבק בין צוברי למשיח, שלמעשה תקבע את זהות הגולש בלונדון, תתקיים בחודש מאי בהולנד. זו תחרות שתנאיה אמורים להיות דומים לאלה שיהיו באתר האולימפי. לדעת ענבר, הקרב האחרון נמצא בסמיכות רבה מדי למשחקים האולימפיים עצמם. "מהניסיון האישי שלי, המבחנים צריכים להסתיים הרבה זמן לפני האולימפיאדה כדי שמי שייבחר לייצג את ישראל יהיה לו מספיק זמן להתאושש ולבנות את עצמו מחדש", מספר הגולש שנאבק במתכונת זהה עם גל פרידמן בקרב על הכרטיס הבודד למשחקי סידני 2000. "המצב אז היה דומה להחריד. ניצחתי את גל במסכת של ארבעה אירועים והגעתי למשחקים פשוט בלי אוויר. החשש הגדול שלי נובע מהיכולת האמיתית שיוכל להציג הגולש שיגיע ללונדון, כי זה טבעי שלספורטאי תהיה נפילת מתח אחרי פיק ארוך וממושך. הם לא יגיעו עייפים מבחינה פיזית, אלא מנטלית. שניהם נמצאים תחת לחץ מתיש. באתונה ובבייג'ין פרידמן וצוברי ידעו זמן רב לפני המשחקים שהם נוסעים וזה הוכיח את עצמו".
לשטיינברג יש דעה אחרת בעניין: "הגולשים צריכים להתרגל לעבוד במחזורים של שלושה חודשים. תהיה להם תחרות כל 3 חודשים וזה יעזור להם להגיע מוכנים ללונדון. הם אמורים להתרגל למצב הזה, ולדעתי זה יתרון ולא חסרון".
כרגע התחרות בין השניים בשיאה ומושכת הרבה אש, אבל כל המעורבים צריכים לזכור שמה שבאמת חשוב הוא מה שיקרה באוגוסט 2012 בוויימות' ואז נדע באמת אם השיטה הזו מוצדקת. יחד עם זאת, אסור לצוברי ולמשיח להתבלבל בין הדרך למטרה. עבור שניהם המטרה צריכה להיות זכיה במדליה אולימפית ולא ההגעה לשם. זה רק חלק מהדרך. אולי הגולש שיאכל, ישתה, ידלג ויחשוב כל הזמן על לונדון ולא יתעסק באליפות עולם כזו או אחרת, ערעור כזה או אחר, חסימה כזו או אחרת – הוא דווקא זה שיהיה בלונדון. מצד שני, אולי זו נאיביות כי במלחמה, כמו במלחמה, האמצעים מקדשים את המטרה. בכל מקרה, נראה שבמלחמה הזאת יהיו עוד לא מעט קרבות.