דווקא כשהיה נראה שמכבי ת"א התבגרה, הגיע המשחק מול צ'לסי והוכיח אחרת. תום בנדו היה בסטמפורד ברידג', ראה איך ההתרגשות משפיעה אפילו על השחקנים הכי ותיקים של סלבישה יוקאנוביץ' ומחלק מחמאות לגל אלברמן, ששוב הראה שהוא קורץ מחומר מיוחד

Getting your Trinity Audio player ready...

כשמגיעים לסטמפורד ברידג' אפשר לחשוב שמדובר באצטדיון מיושן, לא כזה שאמור לארח משחקים בסדר גודל כזה, ולהיות הבית של קבוצה עשירה כל כך, אך ברגע שנכנסים למתקן המפואר הכל משתנה. תמונות הענק של שחקני העבר והכוכבים הגדולים, ורמת האירוח הגבוהה, מעבירים את העוצמות של האצטדיון בצורה הטובה ביותר. מנגד, הקהל של צ'לסי מנומנם, וחטף נוק-אאוט מאוהדי מכבי תל אביב, שנתנו הצגה, לא הפסיקו לשיר ולעודד במשק כל המשחק – גם אחרי שהיה ברור שהמשחק הזה ייסתיים בתבוסה לא נעימה.

אבל היה גם כדורגל. לא צריך להיות גאון בשביל להבין את פערי האיכות בין הסגלים של הקבוצות וגם עם פתיחת העונה המזעזעת של צ'לסי בליגה (הגרועה ביותר מאז 1988) לא היה למכבי הרבה סיכוי. כדי להוציא נקודות במשחקים כאלה צריך להגיע בריכוז שיא ושהכל יתחבר לך. למרות זאת, הייתה תחושה שהצהובים הגיעו מעט נאיביים למשחק, לא בדיוק תכונה שמאפיינת אותם.

לספוג שער שני בתוספת הזמן של המחצית, שער שחורץ את גורל המשחק, זו נאיביות מיותרת – ולאחר המשחקים מול פלזן, ובעיקר מול באזל, היה נראה שמכבי נפרדה מהתכונה הזו. אם זה לא מספיק, השחקנים הוותיקים של הקבוצה (טל בן חיים הבלם, ניקולה מיטרוביץ' ונוסא אייגיבור) הפגינו חוסר ריכוז מפתיע לרעה, והיה נראה שהם רעדו מהתרגשות ולא הגיעו במחצית הראשונה. השלושה איבדו כדורים פשוטים ועשו טעויות קשות ודווקא משחקנים עם כל כך הרבה ניסיון מצפים ליותר - בטח מטל בן חיים שכבר חווה את סטמפורד ברידג' עשרות פעמים. מעל כל זה, אין ברירה אלא לציין פעם נוספת את ראיקוביץ' הצעיר, שכמו נגד קריית שמונה טעה פעם נוספת, הפעם בשער הראשון, וגרם לצ'לסי להיכנס למשחק עם המון ביטחון.

מבט על המגרש. לא כמו שזה נראה מבחוץ

נאיביות שלא רואים (gettyimages)

עיקר האכזבה ממכבי היא במחצית הראשונה, בה התבטלה כמעט לגמרי מול המארחים. בחצי השני זה כבר לא היה כוחות כאשר לצ'לסי חזר הביטחון והבלוז טפו את המגרש כשהכל הולך להם יותר בקלות, ועשה רושם שהם חזרו ליהנות מהכדורגל.

איש המשחק היה רובן לופטוס צ'יק הצעיר, שקיבל מקום בהרכב של ז'וזה מוריניו כחלק מהמהפכה עקב הכשלונות בליגה, היה פנטסטי ונתן הרבה חומר מחשבה למאמנו. בכלל, מוריניו ראוי לציון לשבח על כך שלא הפסיק לעודד את שחקניו (ובראשם את אדן הזאר) גם כאשר עשו פעולות פחות טובות, ובסך הכל היה נראה שעבור צ'לסי היה מדובר במשחק בהזמנה להחזרת הביטחון אחרי התקופה הקשה.

אפשר לבקר עד מחר את יוקאנוביץ', על כל הרכב שיעלה – ובטח על הצבתו של זהבי כחלוץ בודד, אך אני לא אצטרף לגל הביקורות. שיטת המשחק ותכנית המשחק היו סבירות, מכבי הגיעה להזדמנויות שלה, בעטה 7 פעמים לשער והחזיקה 40 אחוז מהזמן בכדור, נתונים לא רעים למשחק בסטמפורד ברידג'. עם קצת יותר ריכוז של השחקנים הוותיקים (בראשות טל בן חיים) היה אפשר להגיע למחצית עם תיקו ללא שערים ומשם יחד עם הלחץ של צ'לסי לנסות להפתיע.

לסיום, אם כבר מדברים על נסיון ועל שחקנים מנוסים שמעט קרסו ולא עמדו בלחץ, יש שחקן מבוגר שמגיעות לו כל המחמאות. גם הפעם, גל אלברמן היה המצטיין בשורות מכבי ת"א והראה שהוא באמת קורץ מחומר מיוחד ומצליח באופן רציף להתעלות במשחקים גדולים.

כרגיל, אלברמן מתעלה במשחקים גדולים (gettyimages)

נאיבית שכמותך: מכבי ת"א עדיין לא התבגרה