מאז שאני ילד, יום הזיכרון תמיד היה אחד הימים היותר משמעותיים וקשים בשנה. מאז המלחמה זה רק הפך ליותר קשה וקצת בלתי נתפס. זה יום שאתה אומר תודה לכל החיילים והאנשים שנתנו מעצמם ונפלו כדי שאנחנו נוכל לחיות פה ולהיות פה ולהמשיך להתקיים כמו שאנחנו רוצים, וזה מטורף בעיניי.
מתחילת המלחמה היום הזה רק נהיה יותר קשה עבורי כי כמה חברים מבית הספר נפלו ואחד מהם, שחר פרידמן, היה מהחברים היותר קרובים שלי. הוא היה חייל בצנחנים שנפל בקרב פנים מול פנים עם מחבלים.
שחר אחד האנשים היותר טובים שהכרתי. תמיד שם לעזור למי שקשה לו, ראשון בכל דבר להתנדב. היה ברור לי שהוא הראשון בקרב לעמוד מול כולם ולהגן עלינו. זה בלתי נתפס שהוא לא איתנו. הוא עוד לא הספיק לעשות כלום בחיים. הוא השאיר מאחוריו חברה ומשפחה מדהימה.
נעלי המשחק של שניידרמן עם תאריך נפילתו של פרידמן (צילום: פרטי)
שניידרמן ופרידמן. חברים מילדות (צילום: פרטי)
עם כמה שזה קשה, אני מנסה להנציח אותו כמו שהוא ביקש. הוא השאיר צוואה וביקש שנהיה אנשים טובים יותר ושנעשה את העולם טוב יותר ואני לוקח את זה איתי. בכל יום אני מנסה לעשות משהו טוב ולהפוך את העולם לעולם טוב יותר. הוא איתי תמיד. אני משחק עם תאריך הנפילה שלו על הנעליים שלי כדי שהוא תמיד יהיה איתי וכמובן שאני שומר על קשר עם ההורים שלו והמשפחה.
אני גם מבקש שכל מי שרואה וחוקר על שחר, שייקח משהו מהצוואה שלו וינסה לעשות משהו טוב ולעשות את העולם טוב יותר, כמו שהוא ביקש.
*סמ"ר שחר פרידמן, מירושלים, לוחם בגדוד 101, חטיבת הצנחנים, נפל ב-18.11.23 בקרב ברצועת עזה, בן 21 בנופלו.