אלה מילים שלא רציתי לכתוב כמי שזכתה להכיר מקרוב את גדי קינדה, האדם שמאחורי החיוך, שמאחורי הקסמים על המגרש. הכרתי את גדי לא דרך הכותרות, אלא דרך חברים אישיים, דרך שיחות מחוץ לפריים ונוכחות שקטה שלא דרשה מקום, אבל תמיד הייתה מורגשת.
הוא היה איש של אמת. כזה שידע להקשיב, לחבק בלי מילים, להצחיק. גדי היה אדם צנוע בנשמתו שלא חיפש כותרות ולא רצה להיות במרכז. הוא נתן את כולו על המגרש, אבל מחוצה לו תמיד ידע להישאר פשוט ואמיתי. אדם עם לב ענק, כזה שלא אצליח לתאר. תמיד היה שם בשקט, עם חיוך והקשבה אמיתית.
ולצד האדם, היה גם שחקן, וכמה שהוא היה שחקן. מאשדוד דרך בית”ר ירושלים ועד ה-MLS, גדי היה כל מה ששחקן כדורגל חולם להיות. שקט, מדויק, טכני, חכם ובעיקר כזה שלא משנה איפה שיחק, תמיד נתן הרגשה שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו עם הכדור. כשהוא חזר בינואר 2024 לישראל וחתם במכבי חיפה, הוא כל כך התרגש לחזור לארץ והספיק לתת כמה רגעי אושר לירוקים ולכל מי שאהב אותו.
המשחק אמש בין בית”ר ירושלים להפועל באר שבע היה טעון, סוער, כזה שמוציא את כל קשת הרגשות. כולנו התעסקנו רק בזה עד שהגיעה הידיעה על לכתו, ופתאום - כל מה שהיה נראה חשוב עד לפני רגע, התפוגג. המשחק ההוא והוויכוחים עליו, הפכו לרעשי רקע. קשה להסביר מה זה לאבד מישהו שהיה הרבה יותר משחקן ענק. הכדורגל איבד נשמה גדולה, והלב פשוט לא מוכן להיפרד.