הדרבי העגמומי אתמול בבלגרד היה בין קבוצה צהובה שלא היה לה עבור מה לשחק, מקסימום קצת להפריע ליריבה העירונית, נגד קבוצה אדומה שלא היה לה עבור מי לשחק, בעודה סובלת מהתנכרות אוהדים. עם המחשבה מה היה קורה אם המשחק היה בת״א ולשתי הקבוצות היה עדיין סיכוי לפלייאוף, זה הרגיש כמו דיאט דרבי. אבל בשורה התחתונה, באמצע אפריל, בעונת ספורט שהופרעה שוב על ידי מלחמה, הפועל ת״א כדורסל משיגה את ההישג הקבוצתי המשמעותי ביותר של הספורט הישראלי הקבוצתי בכל הענפים של עונת 2025-26, ודואגת לעצמה לעונת יורוליג נוספת.
זה הישג אדיר עבורה, עבור בעליה, עבור שחקניה, עבור הצוות המקצועי שלה. עבור המטרה הזו הושקע כל סנט על ידי עופר ינאי, ואתמול היה זמן קבלת הדיבידנד. הפועל ת״א, אלופת ישראל בפעם האחרונה ב-1969, מחזיקת גביע המדינה של 1993, מחזיקת היורוקפ ל-2025 ומחזיקת גביע האיגוד לליגה ב׳ ב-2008, זוכה לעונת יורוליג שנייה ואולי אף מעבר לכך (על פי דיווחים זרים).
כן, זה נעשה ללא ישראלים. לא, זה לא מפחית מגודל ההישג. כן, אתמול היא חגגה את ההישג העצום מול יציעים עצובים וריקים מאוהדיה בבלגרד, רק עם הצוות שלה. לא, גם כשהיא תחזור לארץ אף אחד לא יחכה לה בנתב״ג, כי זה לא עושה רושם על האוהדים שלה שמתגעגעים לריח השתן של אוסישקין. אבל מה סמלי יותר מלעשות את זה בדרבי יורוליג, מול מי שמסמנת כבר עשורים את ההגמוניה הישנה. ואתמול צפינו, לפחות זמנית, בחילופי הגמוניה בשידור חי. המהפכה כן שודרה בטלוויזיה.
אדום בוהק
הפועל ת״א הגיעה לדרבי הזה חדה, מלאת ביטחון, עם שחקני מפתח בכושר משחק שמותאם לשיא של העונה. מעבר לתרומה שהפכה מובנת מאליה של אלייז׳ה בראיינט, השחקן שאיטודיס חייב על המגרש כמעט בכל רגע נתון ושיחק אתמול 35 דקות (ממוצע 30), מעבר לקטלניות של אנטוניו בלייקני, שאתמול עלה בחמישייה כדי לטפל בלוני ווקר, הפועל ת״א היא כריס ג׳ונס שממשיך להיות השחקן השישי עם תרומה מכרעת לסגירת משחקים.
ג׳ונס יוצר שיווי משקל עצום בין היכולת שלו ליצור עבור עצמו לבין היכולת שלו ליצור עבור אחרים, ומשמש אנטי תזה לסגנון המשחק של מיציץ׳ ברגעים שהסרבי משתולל. אתמול עם 13 נקודות, 11 אסיסטים, שליטה מוחלטת בקצב המשחק וקבלת החלטות מצוינת בפוזשנים מכריעים, הוא היה הסיבה המרכזית לניצחון האדום. כל איבוד של מיצ׳יץ׳ והליכה עם ראש בקיר מגדילה את החוזה הבא של ג׳ונס. וכשהמצלמה מתמקדת במיציץ' יושב על הספסל ברגעים צמודים של הרבע הרביעי, זה בגלל כריס ג׳ונס.
כמה שהוא חשוב (GETTY)
בנוסף, בשבועות האחרונים איטודיס דוחף לקדמת הבמה את תאי אודיאסי. למכבי ת״א של סורקין, סנטוס והנקינס, גם אם יחברו את שלושתם ביחד, לא הייתה אתמול תשובה לפיזיות של אודיאסי ולא תהיה כזו גם מחר. איטודיס ויתר לחלוטין על מוטלי, ונדמה שהסיבה לכך היא לא רק היכולת ההגנתית שלו, אלא הפיזיות הגדולה יותר שאודיאסי מביא לקרבות בצבע והסיומת שלו שמתרחשת סנטימטרים מהטבעת.
אם מוטלי משלים את אוטורו בסגנון המשחק שלו ומביא צד רך יותר וקליעה מבחוץ, אודיאסי הוא אוטורו על טורבו ואיטודיס מעדיף להתחיל עם אוטורו כגבוה שמהווה כתובת בפיק אנד רול ואז מגביר עם אודיאסי. זו החלטה מוכוונת פלייאוף וכרגע היא משתלמת כי הפועל ת״א נראית גם היררכית ומדוייקת אבל בעיקר פיזית יותר. עם יתרון איכותי בגבוהים, וגארדים שיכולים ליצור יתרון בצעד ראשון או להעיף שלשות, הפועל ת״א הלכה פנימה ומכבי הלכה לאיבוד.
בראיינט, מיציץ' וג׳ונס הלכו בצורה עקבית לתוך הצבע החשוף של מכבי, התקיפו את הרגליים של תמיר בלאט, התקיפו את הנקינס בחילופים, וכל פיק אנד רול פירק את ההגנה הצהובה ונתן לה קליעה מהצבע באחוזים גבוהים. ביום צנוע של קליעה מבחוץ (32% לשלוש), היכולת שלה להכאיב ליריבה העירונית במקום שהכי כואב לה הכריע את המשחק.
בנוסף, למרות שהפועל ת״א היא לא קבוצת הגנה גדולה אבל אתמול לפחות ברמת הרוח, היא נכנסה לקווי מסירה, יצרה דיפלקשנים ששיבשו את ההתקפה היצירתית של מכבי והקריבה את הגוף בסחיטת עבירות תוקף. אלה היו אנשים שתמיד מוכנים להתלכלך כמו וויינרייט ואודיאסי, אבל גם אנשים שבדרך כלל לא מתלכלכים כמו מיצ׳יץ׳. הקרבה זה מדבק.
צהוב חיוור
בשבוע אחד מכבי ת״א חזרה להיות הקבוצה החבולה, המסכנה וחסרת הדרך שהייתה בתחילת העונה. לאורך על העונה היא ברחה מהאמת ובשבוע אחד קיבלה את האמת בפרצוף. היא קיוותה להגיע לדרבי על כנפי מומנטום כדי להשתחל לפלייאין, עם קהל צהוב שינהור לבלגרד כדי לתת תמיכה, ובמקום זה הגיעה אליו עם סימנים כחולים מהבומבות שחטפה מבסקוניה ופריז, מגבת וקרם הגנה לחוף הים אחרי שהעונה שלה נגמרה. כמה מאות צהובים שהוציאו סכום נכבד עדיין הגיעו לדרבי אבל הם נעקצו עוד לפני שהמריאו כי החוק להגנת הצרכן לא מגן על לקוחות מקבוצה שגומרת את העונה בקול ענות חלושה.
סימנים כחולים (GETTY)
מכבי הגיע לדרבי הזה כאנדרדוג ושיחקה אותו כאנדרדוג. בשיא שלה היא נישאה על היכולת של ג׳ימי קלארק לייצר עבורה ולשחק בקצב גבוה, אבל קלארק משחק פצוע ונשכח ברבע האחרון יותר מדיי דקות על הספסל, סורקין בכושר רע כבר כמה שבועות, בלאט לא מוצא את קצב הקליעה שלו, הורד נראה כמו מישהו שמשחק עם ענן מעל הראש שלו ואושיי בריסט הוא מסוג השחקנים הקבוצתיים שניזון מסביבה קבוצתית מפרגנת ולא יכול לסחוב את העגלה בפעולות אישיות.
אז למכבי נותר לוני ווקר, האיש והמבט המזוגג בפלוס 30 או מינוס 30, שניסה ליצור מומנטום של תצוגת יחיד, אבל זה היה רק דיגדוג שלא איים על הסגל העמוק של הפועל. אה, למכבי יש גם את וויל ריימן, שחקן שאין מספיק כובעים להוריד בפניו על הלחימה, הרוח והשיפור שלו, אבל כשהוא עומד בפינה בתור איום מהשלוש כדי ליצור ריווח עבור התקפת מכבי, זה רעיון שכל מאמן יורוליג מוכן לקנות, גם אם הוא יקלע שלשה או שתיים.
על כן, ללא יכולת ליצור יתרון באף עמדה, מכבי ניסתה לגשר על הפער הפיזי והאיכותי עם קליעה מבחוץ, עם ריבאונד התקפה שסיפק לה 16 פוזשנים נוספים (חצי מההחטאות של מכבי זכו לכדור נוסף), ועם אותם רעיונות הגנתיים. הקליעה מבחוץ הסתפקה ב-22% לא מספקים משלוש, למרות שמרבית הזריקות היו ראויות והגיעו אחרי אקשן שיצר תגובה הגנתית, ריבאונד ההתקפה השאיר אותה במרחק חד ספרתי.
אבל בשלושת המשחקים האחרונים, שלושת המשחקים שהיו אמורים להוביל אותה לארץ הלא מובטחת של הפלייאין, היא סופגת מעל 104 נקודות בממוצע. וכשאתה לא קולע ולא שומר אתה נאלץ לראות את הצ׳ילבה שלך חוגגת העפלה לפלייאוף היסטורי. וגרוע מכך? בסגל הנוכחי, זה היה הפסד מכובד של מכבי ת״א. הפועל ת״א לא שיחקה משחק גדול, אבל מספיק טוב לנצח את מכבי הנוכחית, בעודה הופכת להיות הקבוצה הישראלית הבכירה במפעל, לפחות העונה.