מול הקשיים שיש בעולם, לא מעט אנשים מוצאים את מפלטם במים. בין אם זה בים הגדול או בבריכות צנועות יותר, משהו בקשר שבין האדם למים מספק את הבריחה המושלמת - המקום שבו אדם יכול לבטא את עצמו, ללא התחשבות בדעות הקדומות או בכיעור שיש בעולם שבחוץ. ולרגל יום השואה, מצאנו סיפור על אדם שהשתמש במים כדי להשיג תהילה, ולנצח - בדרכו - את כל הרוע שיש בעולם. זהו סיפורו של אלפרד נקש.
נקש נולד בנובמבר 1915 בקונסטנטין שבאלג'יריה, אז קולוניה צרפתית. מההתחלה, היה לו קשר מיוחד עם המים. הוא היה שחקן כדורמים ושחיין כבר מגיל צעיר, ובהמשך גם עבר לצרפת. הוא היה יהודי גאה, ובשנת 1935 אפילו השתתף במשחקי המכביה שנערכו בארץ ישראל וזכה במדליית כסף במשחה ל-100 מטרים חופשי. אלא שהסיפור האמיתי מתחיל שנה אחר כך, בברלין 1936.
זה היה רגע שפל גדול בדברי הימים של המשחקים האולימפיים. האולימפיאדה, שאמורה להיות אירוע ספורטיבי שחוגג את רוח האדם, הפכה לחומר מלבין עבור המשטר הנאצי - אירוע תעמולה שנועד לפאר ולרומם את היטלר. למרות המשטר האלים והגזעני שהיה כבר אז בגרמניה, זה לא מנע מספורטאים רבים ומגוונים להתחרות - כולל נקש היהודי, שהגיע לאולימפיאדה ההיא עם נבחרת צרפת במשחה שליחים 4X200. צרפת סיימה במקום הרביעי, אחרי יפן, ארה"ב והונגריה - ולפני המשלחת של גרמניה הנאצית.
הקריירה של נקש המשיכה להתקדם. שנתיים אחר כך, באליפות אירופה שהתקיימה בלונדון, נקש ונבחרת השליחים הצרפתית זכו במדליית כסף (4X200). אחר כך, ב-1941 נקש גם שבר שיא עולם באליפות העולם שהתקיימה במארסיי. שנה לאחר מכן, באליפות צרפת בספטמבר 1942, הוא זכה בשתי מדליות זהב. אבל אז, החלה המציאות לפגוע בקריירה המשגשגת. בתקשורת המקומית היו שטענו כי "לנקש אין את הזכות להחזיק בתארים אירופאיים". הסיבה? פשוט כי הוא יהודי.
באותה השנה, ממשלת וישי שהוקמה כממשלת בובות נאצית בצרפת, אסרה על נקש להשתתף באירועי ספורט מטעם המדינה. חלק ניכר מהספורטאי הצרפתים מחו על השעייתו, ומספר שחיינים אף החרימו את תחרויות השחייה הלאומיות כצעד סולידרי - אך ללא הועיל. בשנת 1942 הוא ניסה לחצות את הגבול לספרד, אבל בשל בכי של בתו אנני, הוא לא רצה לסכן את יתר הבורחים וחזר לטולוז. בדצמבר, נקש נעצר, יחד עם אשתו ובתו.
הם הועברו למחנה דראנסי, ומשם בינואר 1944 הם נשלחו לאושוויץ. אשתו ובתו של נקש נשלחו לתאי הגזים ונרצחו. נקש ניצל בזכות היותו ספורטאי - קצין האס אס שעשה את הסלקציה זיהה אותו, הוא נשלח לעבוד במפעל נשק במחנה הריכוז; בין לבין, הוא גם הפך ל"חיית השעשוע" של הסגל הנאצי. הקצינים הגרמנים שלחו לעתים לעתים קרובות לצלול לתוך מאגר המים, ולהוציא חפצים שונים לשם ה"בידור" שלהם. נקש עצמו, אגב, התעלם מההשפלה - וניצל את התקופה כדי להתאמן ולשמור על השפיות שלו. הוא היה בין הבודדים ששרד את האימה - ונשאר בחיים.
אלפרד נקש. ניצח את הרוע (GETTY)
אחרי ששרד פיזית ואחרי שהמשטר הנאצי חלף מן העולם אחרי ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, נקש גם חזר להתחרות. ב-1946 הוא השתתף באליפות העולם בשחייה וקבע שיא עולם חדש עם נבחרת השליחים (3X100). שנתיים אחר כך, הוא אפילו חזר למשחקים האולימפיים בלונדון 1948 - 12 שנה אחרי ההופעה ההיא בברלין. נקש סיים 16 במשחה ל-200 מטרים חזה, אבל חשוב מכך - הוא סגר מעגל עם האולימפיאדה ועם הקריירה שלו. לאחר פרישתו, הוא ייסד מועדון שחייה, נישא בשנית ומת בצרפת ב-1983, כשהיה בן 67.
אבל מורשתו של נקש לא נעצרה שם. בשנת 1993 שמו הונצח בהיכל התהילה של הספורט היהודי, שהוקם בישראל; ובשנת 2009 נחנך מרכז ספורט בפריז על שמו. אגב, בבריכה שנקראה על שמו גדל השחיין המפורסם ליאון מרשאן - שזכה בארבע מדליות זהב באולימפיאדת פריז האחרונה.
בשנת 2024 יצרה הבמאית פלורנס מיאליי את הסרט הקצר והמצויר "פרפר" (Papilon בצרפתית). היתה לשם משמעות כפולה - גם בשל סגנון השחייה של נקש, אבל גם בשל הרצון הגדול בחופש. בסרט, שאורכו פחות מרבע שעה, תועד סיפור חייו של נקש - מהילדות וההתאהבות בשחייה, דרך הניצחון על הנאצים בברלין 1936, המשפחה שהתפרקה באושוויץ והאיחוד המחודש עם המים - אחרי ששרד את התופת. השנה, "פרפר" אפילו היה מועמד לאוסקר בפרס סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר.
נקש לא זכור כדמות מופת ספורטיבית, אבל הסיפור שלו היה מופתי - על אדם שהצליח להתגבר על השנאה, להביט לרוע בעיניים ולנצח אותו בדרך שלו. לשרוד את התופת, גם במחירים אישיים, ואפילו להמשיך להתחרות אחרי שאיבד את כל עולמו במחנה ריכוז. הוכחה בשר ודם לרוח האנושית - שמסוגלת להתגבר גם על כוחות האופל החזקים ביותר בעולם.