חצי גמר ליגת האלופות הערב (רביעי) הוא אחד המשחקים הכי גדולים של העונה. זה נכון בקשר לכל מפגש שאפשר לדמיין במפעל, אך בטח במקרה של ארסנל ואתלטיקו מדריד. הראשונה מוליכת הפרמייר ליג לעת עתה, כשהיא סיימה במקום הראשון בשלב הליגה. השנייה הדיחה את ברצלונה החזקה ברבע הגמר.
לאורך העונה ראינו את אתלטיקו מדריד מנצחת 0:4 את ברצלונה בגביע המלך, כובשת חמישייה מול ריאל ומפרקת 2:5 את טוטנהאם. ראינו את ארסנל מנצחת 0:4 את אתלטיקו ו-1:3 את באיירן מינכן, קבוצה שבעיני רבים מועמדת לזכייה. אם זה לא מספיק, נזכיר לכם 1:4 על אסטון וילה ופעמיים על טוטנהאם. בכל זאת, המשחק הזה נתפס בעיני רבים בתור קרב בין שתי קבוצות בונקריסטיות, כמעט משעממות. למה? התשובה, אולי, היא אחת הבעיות הכי גדולות של הכדורגל היום, כתופעה. איפה השערים?
ארסנל בעיצומה של עונה טובה, גם אם אחת שעלולה להסתיים באכזבה מרה עם אפס (אחרי ההפסדים לסיטי בגמר גביע הליגה ולסאות'המפטון ברבע גמר הגביע). יש לקבוצה שחקני התקפה מוכשרים כמו בוקאיו סאקה, קאי האברץ, ויקטור יוקרש, לנארדו טרוסארד, אברצ'י אזה, גבריאל מרטינלי ונוני מדואקה, אבל קשה להגיד שמישהו מהם נמצא בעונה אישית טובה. שני השחקנים הכי טובים של ארסנל 2025/26 הם השוער דויד ראייה והקשר האחורי דקלן רייס.
עם חמישה שערים ו-11 בישולים, רייס היה מעורב ביותר שערי שדה בליגה ובאלופות מכל שחקן אחר של ארסנל. רוב הבישולים מגיע מהנשק החזק ביותר, אולי היחיד, של ארסנל - מצבים נייחים. התותחנים לוקחים דקה כל פעם לפני הוצאת חוץ או כדור קרן, אבל שילוב בין ספר תרגילים ומהלכים שנויים במחלוקת (כמו הסתרה לשוער) הופך אותם לקבוצה יעילה במיוחד.
נעבור לאתלטיקו. כוכב הקולצ'נרוס חוליאן אלבארס, שמקושר לארסנל, הוא אולי אחד החלוצים הכי טובים בעולם, אבל קשה להגדיר אותם בתור קבוצה התקפית. גם אם הסטיגמה שדבקה בתחילת הדרך של דייגו סימאונה רחוקה מהמציאות, בפועל אתלטיקו הבקיעה 56 שערים לעומת 87 של ברצלונה. היא בועטת לשער 5.2 פעמים למסגרת ומוסרת 5.3 כדורי רוחב במשחק, נתון חריג לקבוצת צמרת. בגומלין מול ברצלונה, למשל, היא החזיקה ב-29% מהכדור ובזבזה 27 דקות. מצד שני, בגמר הגביע הספרדי היא החזיקה בו ב-63% מהזמן ועדיין לא הצליחה לנצח את ריאל סוסיאדד.
אז אם אתם רואים את ארסנל או אתלטיקו, סביר שעולה אצלכם שאלה מתבקשת אחת - איפה השערים? השאלה הזאת, אולי, היא הבעיה הגדולה ביותר של הכדורגל. אנחנו רואים פחות ופחות שערים ב"משחק פתוח", כלומר לא במצבים נייחים. מאמן הנייחים של ארסנל ניקולאס ז'ובר השפיע על העונה שלה יותר מיוקרס, סאקה או מרטין אודגור. זה כמובן לא נכון לכל קבוצה וכל משחק, וקיבלנו את ההוכחה לזה ב-4:5 של פ.ס.ז' על באיירן מינכן אתמול.
מיקל ארטטה. מלך המצבים הנייחים (האתר הרשמי של ארסנל)
התופעה
כריס קולינסון מה-BBC בדק בתחילת העונה ומצא כי ב-11 המשחקים הראשונים של 2025/26 65% מהשערים היו שערים שהובקעו במהלך המשחק (להלן 'משחק פתוח', Open Play). בתקופה המקבילה אשתקד היה מדובר ב-74.8% מהשערים. מבחינת איומים לשער, ב-11 המשחקים הראשונים מדובר ב-67% מהבעיטות לעומת 71% בעונה הקודמת. זה לא רק שהקבוצות השתפרו במצבים נייחים, שיעילים יותר, אלא שהן מנסות פחות.
המגמה הזאת המשיכה לאורך העונה, ואנחנו רואים את זה גם על המגרש. ארסנל היא הקבוצה שיצרה הכי מעט שערים צפויים בעידן הפרמייר ליג, אפילו בהשוואה לסינדרלות כמו לסטר ובלקבורן. וזאת קבוצה שקנתה שחקני התקפה במאות מיליוני יורו.
במשך 90 דקות של כדורגל, ארסנל מייצרת בממוצע 1.19 שערים צפויים ממשחק פתוח ואתלטיקו מדריד 1.27. זה לא נתון גבוה באופן יחסי למה שראינו בשנים הקודמות, אבל נתון גבוה ביחס לליגות בהן הקבוצות משחקות. אי אפשר להתווכח עם זה שזה עובד - ארסנל הולכת לסיים באחד משני המקומות הראשונים בפרמייר ליג והגיעה לחצי גמר ליגת האלופות זאת השנה השנייה ברציפות. אתלטיקו מדריד עשויה לעלות לגמר ראשון מאז 2016, כשהיא תשחק בליגת האלופות בעונה הבאה חרף פתיחה קשה ובעיות בהגנה.
ייתכן שזה עובד עד גבול מסוים, ומצב בו מנצ'סטר סיטי סוגרת את הפער ולוקחת אליפות על ארסנל נגד כל הסיכויים יעלה לא מעט סימני שאלה. הכדורגל של פפ גווארדיולה ספג לא מעט ביקורת, אבל הקבוצות שלו יוזמות יותר ובעיקר לוקחות סיכונים. הכדורגל של ארסנל נראה כמעט שתלטני מדי, כאילו הקבוצה יכולה לשחק עשר שעות ולא להבקיע שלא במצב נייח. כל מי שרואה כדורגל מהעולם יכול להרגיש את התופעה הזאת. השאלה היא למה?
נחים בין נייחים (Getty)
ההסבר
התשובה הראשונה היא הבונקר, או כמו שאוהבים לקרוא לו בלעז - Low Block. ברגע שקבוצות שולחות שמונה או עשרה שחקנים לרחבה מול קבוצות כמו ארסנל, סיטי או ברצלונה, אולי לא משתלם להן לתקוף ואולי פשוט אין את הכלים האמיתיים להצליח להתמודד.
המהפכה שההגנה עברה בכדורגל המודרני כמעט בלתי נתפסת. כל 11 השחקנים עושים הגנה, תמיד. פריז סן ז'רמן שיחקה עם שלושה מחמשת שחקני ההתקפה הכי טובים ביקום בזמנו (ליאו מסי, קיליאן אמבפה וניימאר) ונכשלה, אבל עכשיו עם שמות פחות נוצצים שיודעים לנוע בלי הכדור ולתקל הרבה יותר קל לה להתקיף והרבה יותר קשה להתקיף אותה. גם אם אין היום שחקנים ברמה של מסי או כריסטיאנו רונאלדו, אולי המשחק התקדם לדרך בה לאיכות האישית אין משמעות כפי שהייתה פעם. אוסף של 11 שחקנים בינוניים עד מצוינים שעובדים קשה עדיף על שלושה כישרונות ענקיים ושמונה שאמורים לעבוד בשבילם?
מצד שני, תראו את הארי קיין שהגיע ל-50 שערים העונה. תראו את לאמין ימאל. השחקנים הכי טובים תמיד ימצאו דרך. ככה הספורט הזה עובד. אפשר לטעון שהמאמנים, בטח מיקל ארטטה, נפלו קורבן בשבי ה-xG. ברגע שהם מעדיפים להגיע למצב ממנו הסתברותית יהיו הכי הרבה שערים, המתמטיקה אמורה להיות בצד שלהם. אין מה לעשות - מדובר בקרנות ונייחים. תקדימי העבר מעידים על זה.
מצד שני, זה בא על חשבון יצירתיות. לסטטיסטיקה יש משמעות רק בטווח הגדול, המאקרו. זה עבד לאורך רוב העונה לארסנל ולאתלטיקו, ולכן ראינו משחקים בהן הקבוצות לא בהכרח מרשימות (או מחכות לטעויות של היריבות) בשביל להגיע למצבים גדולים ולהבקיע ארבעה או חמישה שערים, מנייחים או ממתפרצות. לא צריך בהכרח לשחק כדורגל גדול כדי לזכות בליגת האלופות, וזאת הייתה התשובה המרכזית למבקרים.
הסבר אחר קשור לעומס. כדורגל במהותו הוא בידור, וכל השחקנים והמאמנים (כולל ארטטה וסימאונה, שני שחקני עבר) רוצים לראות כמה שיותר שערים. למה הקבוצות שלהן לא לוקחות יותר סיכונים בחלק מהמשחקים? אולי בגלל שהרמה הממוצעת כל שבוע שונה. באיירן מינכן ופריז סן ז'רמן מדהימות, אבל יכולות להרשות לעצמן לשחק ב-100% עוצמה פעם בחודש. אם ארסנל לא תעשה את זה, אם אתלטיקו לא תעשה את זה, הנזק גדול יותר.
תיירי הנרי, אחד ששיחק במשחק גדול אחד או שניים בחייו, אמר בסיום ה-4:5: "אנחנו אומרים שקבוצות לא לוקחות סיכונים, שחקנים לא מכדררים, מפחדים להפסיד מאשר לנצח. כשחושבים על ההגנה, משחק כמו הלילה יכול לחרפן אתכם. מצד שני? לא אכפת לי. התלוננו שהכדורגל משעמם, המשחק הזה היה הכל חוץ ממשעמם. היה לי כיף, אני חושב שהיה כיף לכולם. זה פשוט משוגע. וינסנט קומפאני ולואיס אנריקה לא ישנו את דעתם". האם היה להם את הלוקסוס הזה בליגות אחרות? לא ברור. האם קבוצות אחרות מסוגלות לנפק משחק כזה, משחק של פעם בעשור? כנראה שלא. היה ערב מדהים, שמיימי של כדורגל, אבל חד פעמי. זאת ברכה וקללה.
אלבארס. אחד החלוצים הטובים בעולם (Getty)
הפתרון
האם זה הכדורגל שאנחנו רוצים לראות? שחקנים מניעים כדור לרוחב רק בשביל להגיע לקרן ולחכות לשער? כנראה שלא. בעקבות זאת, אגב, נכנס לתמונה גדול מאמני ארסנל בכל הזמנים (וסליחה ממעריציו של ג'ורג' גרהאם) - ארסן ונגר. ונגר, כיום בכיר בפיפ"א, רוצה לשנות את חוק הנבדל בדיוק מהסיבה הזאת, פיצוח בונקרים.
החוק שבשלב זה משוחק בליגה הקנדית בלבד כמעין ניסוי נועד לתמרץ את ההתקפות, ולהוביל לכך שאופסייד יחשב רק במרחק 'משמעותי' של שחקן ההגנה משחקן ההתקפה. במקרה כזה יהיה יותר קל לפרוץ בין הבונקרים, כי יקחו להגנה את אחד מכלי הנשק המרכזיים שלה - מלכודת הנבדל.
שינויי חוקה, מאז ומעולם, היו ה'דאוס אקס מכינה', הגורם שטורף את הקלפים, בעולם הכדורגל (ובכל תחום למעשה). אחרי מונדיאל 1990 בוצע השינוי הראשון בחוק הנבדל (כך ששחקן שנמצא בקו אחד עם המגן האחרון לא באופסייד) ונאסר לתפוס כדורים ביד אחרי מסירה של חבר לקבוצה, בניסיון לתמרץ את ההתקפה. המצב היום לא גרוע כפי שהיה אז, במונדיאל בו הובקעו 12 שערים ב-7 המשחקים המכריעים.
יש טענות, מוצדקות בחלקן, על זה שה-VAR הוביל לאכיפה מוגזמת של חוק הנבדל ומשפיע לרעה על חופש התנועה במשחק הפתוח, מה שמוביל לפחות סיכונים של שחקני ההתקפה (כשהשערים יכולים להגיע בדרך אחרת). מצב בו יש יותר עצירות במשחק ובדיקות של חמש דקות יכול להוביל לכך שמאמנים לא מעודדים לקחת את הסיכונים האלה ולהוביל לכדורגל טוב יותר, כשהמתמטיקה בצד שלהם - עדיף למרוח זמן עם הכדור ולהוביל לקרן מאשר לבעוט מחוץ לרחבה.
מצד שני, אנחנו אוהבים בעיטות מחוץ לרחבה. כדורגל, במהותו, הוא לא ספורט של חנונים. הוא קסם. שחקנים עם דריבל שמעיף אותנו מהכיסא, בעיטות מרחוק ורגעים של 'איך הוא עשה את זה'. המשחק הקודם בין ארסנל לאתלטיקו נגמר כאמור ב-0:4 לתותחנים, עם שלושים בעיטות לשער במצטבר. גם אם חלקן היה אחרי מצבים נייחים, הניצוצות האלה עדיין שם. אם למדנו משהו על קסם, זה שהוא תמיד מתפרץ בזמן הכי מפתיע. אולי גם הערב.