משחק מספר 2 התחזה טוב יותר למשחק גמר פלייאוף מאשר משחק מספר 1, הוא היה צמוד יותר, הופיעו אליו שתי קבוצות ולא רק אחת, אבל בשורה התחתונה לא רק המנצחת שלו הייתה דומה, גם המסקנה: למכבי ת״א יש, להפועל היה יכול להיות.
למכבי ת"א יש את עודד קטש. וכשקטש צריך שמישהו יפתור בעיה, יש לו את איפה לונדברג. וכשלונדברג מסתבך בעבירות, יש לו את ג'ימי קלארק. וכשקלארק הולך לאיבוד, רגע לפני שהוא מקבל עבירה טכנית, מגיע אושיי בריסט ומאפס את המערכת. לבריסט יש את ג'יילן הורד, ולהורד, כשצריך סל קריטי, יש את רומן סורקין, ומאחוריו, הפתעה, הפתעה, מחכה זאק הנקינס. ולפעמים, לכולם יש את ג׳ון דיברת׳ולומיאו. והדבק שמחבר את כל העסק הזה מורכב מאופי, קור רוח, מנהיגות ושיטת משחק מתורגלת, מתוקתקת ומסונכרנת להפליא.
להפועל ת"א, לעומת זאת, יש את ים מדר. האנרגיה, התשוקה, האינטנסיביות והדיוק שלו אתמול סחבו את הפועל במעלה ההר. מאחוריו? בעיקר שממה. הקטש של מדר, דימיטריס איטודיס, התקשה למצוא פתרון להגנה אזורית שחנקה את האדומים. הלונדברג/קלארק שלו אמורים היו להיות ואסילייה מיציץ' וכריס ג׳ונס, אבל האמת שכבר מעייף לכתוב על העונה של מיצ׳יץ׳ וג׳ונס משחק כמו דבורה בלי עוקץ, ונראה כמו אחד שמתגעגע לבלייקני. איטודיס צריך לבחור בין חוסר היציבות של מיצ׳יץ׳ לחוסר היציבות של ג׳ונס.
האמת שהבחירה קשה. ג'ונתן מוטלי תוכנן להיות הסורקין של האדומים, אבל הוא אפילו לא הזאק הנקינס שלהם. הוא בעיקר חור.
דילמת לונדברג
איפה לונדברג היה אדיר אתמול. היציאה שלו מפיק אנד רול לשלשה, היכולת להגיע לטבעת, השליטה בקצב וקור הרוח, הם מופת של מנהיגות ואייקיו כדורסל. כשהכדור בידיים שלו מכבי נראית כמו קבוצה שיש לה 45 שניות לעשות סל כי היא משחקת התקפות סבלניות, מלאות באלמנטים של חסימות ותנועה שמתישים את ההגנה עד שנמצא החרך שדרכו היא עושה סל. ואם היא צריכה רוח גבית אושיי בריסט יביא אותה עם ריבאונד התקפה, שלשה או חדירה לטבעת. ונדמה שמשחק מספר 2 בגמר הפלייאוף משאיר רושם עז של המשכיות עם השחקנים שמובילים כרגע את מכבי ת״א אבל בסוף הדרך הזו עומדות הדילמות של בניית הסגל של מכבי ת״א לעונה הבאה.
הקלאס והיכולת הפנומנלית של לונדברג להיות פקטור משמעותי ומכריע בליגה המקומית מול הספק הגדול האם הוא עדיין מסוגל להוביל את הצהובים ביורוליג למחוזות שהיא לא ביקרה בהן כבר כמה שנים. כנ״ל לגבי בריסט וקלארק.
לא לגבי הורד, הוא באנקר. וכמו שמכבי הראתה אתמול, זה לא רק יכולת אישית או הבנת משחק של כל אחד מהשחקנים, אלא גם היכולת להיות חלק מההוצאה לפועל של הפילוסופיה הקטשית, ברמת ביצוע גבוהה מספיק. זה נראה אסתטי ומרהיב מול הפועל ת״א קצרה, הפועל חולון חלשה והפועל ירושלים מבולבלת. וכנראה גם להביא אליפות וגביע. אבל האם כל זה יספיק ליורוליג?
אדים של מוטיבציה
הפועל אמנם סימנה וי על כל הסעיפים המתבקשים אחרי הפלופ של המשחק הראשון, והציגה הרבה יותר קשיחות, אמביציה, אגרסיביות ורצון. היא מנעה את הצבע בצורה יותר מוצלחת, לפחות במחצית הראשונה, והראתה שגם היא יכולה לרוץ לנקודות קלות בגלל אג׳נדה הגנתית אגרסיבית שכופה איבודים.
ריצת 0:14 בתחילת המשחק הייתה בעיקר אדים של מוטיבציה של יציאה מחדר ההלבשה, שהתפוגגו כשסורקין נתן גג לים מדר שהלך ללייאפ של אחד על אפס והיה אמור לעשות 0:16. ואז שינוי מומנטום קטן, בריסט התחיל להתקיף את הצבע, לשחרר את כל הקבוצה, והופ, הפרש דו ספרתי שפעם היה זקוק ל״קאמבק״ הוא לא יותר מאשליה שנעלמה תוך כמה פוזשנים ונשכחה עד סוף הרבע הראשון.
הניסיון ״להיות אגרסיביים״ גם גרם לעבירות טפשיות כמו זו של פלטין על לונדברג ליד קו החצי שעלו להפועל בשלוש זריקות עונשין צהובות. מה שהיה אמור להיות התנפלות אדומה אחרי השפלה במשחק הראשון הפך לעוד הזדמנות עבור קטש להראות שהקבוצה שלו מאומנת יותר, כשרונית יותר, ובעיקר לא ממצמצת ומנצלת את היתרונות שלה עד תום.
מוכשרת יותר, מאומנת יותר (צילום: אלן שיבר)
אחד מעמודי התווך של הניצחון הצהוב היה השימוש המסיבי של עודד קטש בהגנה אזורית, שבה הוא בחר להישאר הפעם לפרקי זמן ממושכים מהרגיל, מבלי למהר ולעבור תוך כדי הפוזשן לאישית. מול המערך הזה, הפועל ת״א הציגה התקפה סטטית ועקרה: היא התעקשה שוב ושוב על חסימה בודדת על הגארדים ששמרו בחלק העליון של האיזורית, אך כמעט ולא הצליחה לייצר מזה יתרון. בניגוד מוחלט לשטף ההתקפי של מכבי, הפלואו של הפועל לקה בחסר, שלא לומר היה לא קיים.
ללא חסימה חוזרת, ללא שינוי זוויות וללא שימוש בשחקן בהיי פוסט שיכול לפרק את המבנה מבפנים, התקפת האדומים נראתה כמו תבנית קבועה מראש שנועדה לכשלון: חסימה אחת שלא עובדת, ומשם מעבר לאלתורים ולכדררת בלתי נגמרת של מיציץ', ג'ונס או מדר. מכבי זיהתה את המצוקה, ניסתה לבטל את החסימה ולהוביל את הגארדים בעקביות לכיוון קווי הבסיס, ושם חיכו שחקני הקו האחורי של האיזורית עם עזרות חכמות או שמירות כפולות.
קטש הבין ששום דבר חדש לא מחכה לו מההתקפה של הפועל ת״א מול האיזורית שלו והוא המשיך ללחוץ על העורק הראשי של ההתקפה האדומה. מעבר לפעולות רצון של מדר (34 נקודות, 10 אסיסטים ו-6 ריבאונדים), השאר לא מצאו את עצמם. במצב כזה, איטודיס יכול היה להעלות למגרש גם 200 קלעים, אבל אם השיטה לא מייצרת יתרון ראשוני, שיוצרת תגובת שרשרת הגנתית, שום קלעי לא יעזור.
נוקאאוט של קטש מול איטודיס (צילום: אלן שיבר)
הניגוד הטקטי הפך מובהק עוד יותר כאשר הפועל ניסתה להשיב באותה מטבע ועברה לאזורית משלה. בעוד שהאדומים נחנקו, קטש הגיב עם ריווח, חסימות חוזרות והתגלגלות של הורד להיי פוסט ומשם קריאת מצב שהסתיימה בסל. זה היה בולט במיוחד בכל פעם שלונברג, קלארק ובריסט זיהו את ג'ונתן מוטלי במרכז הצבע האדום, אז ההתקפה הצהובה תקפה בחמת זעם פעם אחר פעם, בידיעה ברורה שהסנטר של הפועל עומד להתקפל, להסס, להיות לא נוכח.
זה אמנם היה משחק אמוציונלי יותר מבית המרקחת של משחק מספר אחד אבל עדיין, בסטנדרטים של פלייאוף, זה היה דרבי פרווה יחסית, שגם נסיון של איטודיס עם עבירה טכנית וגם האנרגיה והתשוקה של מדר להכתיב קצב אינטנסיבי ואגרסיבי לא הצליחו להדליק אותו. וטוב שכך, למי יש כוח לעוד אלימות, עוד שערוריה, עוד מסמר בקבר של הכדורסל הישראלי החבוט והמלא במחלות אוטואימוניות.
דרוש נס מהים האדום
דרבי שאמור היה להיות אש ותמרות עשן, מסתיים בנון שלנטיות נטולת קתרזיס, עוד יום במשרד מול 8,252 צופים נאמנים, שחזרו הביתה ושאלו מתי המשחק הבא של כף ורדה. ועכשיו, בפיגור של שני משחקים, הפועל צריכה נס מהים האדום. קאמבק מהסוג שרק הפועל אילת של אריק שיבק הצליחה לעולל למכבי תל אביב בפלייאוף של 2015 כשחזרה מפיגור 2:0.
השאלה הגדולה היא האם למישהו באדום נשארו בכלל רצון ואנרגיה לחולל נס כזה, או שהם כבר עמוק בשלב הכפכפים, ואילת מבחינתם היא כבר לא מודל לחיקוי היסטורי, אלא יעד פוטנציאלי לחופשת הקיץ או למעבר הגבול בטאבה. איטודיס טוען ש״זה לא נגמר״, אבל נדמה שקשה לזהות כרגע בהפועל ת״א תעצומות נפש שיכולות לחלץ אותה מהבור הזה.