אנחנו בקושי בסוף יולי, והאדמה במכבי חיפה שוב רועדת. שני הפסדים של הקבוצה בגביע הטוטו כבר הוציאו את כל השדים מרבצם - בחירת הזרים כבר מוטלת בספק, הקריאות לפיטורי כל הצוות המקצועי שבות ועולות, קומץ מהקהל חוזר לקרוא נגד הבעלים יעקב שחר, ומחנות רפאלוב ובכר מתקוטטים בתקשורת על השאלה "מי אשם".
אחד המועדונים הכי גדולים ועשירים בכדורגל הישראלי שוב פותח את העונה שלו על סף בלימה - בתחושה של כאוס שעומד לקרות בכל רגע. עוד הפסד אחד, עוד טעות אחת של שחקן הגנה, עוד מהלך אחד לא נכון ושוב הכל יקרוס. יש תחושה שכמעט מחכים שהאסון יתרחש; שכל התפקידים בהצגה כבר כתובים, והשחקנים רק מחכים לדקלם את השורות שנכתבו להם מראש.
בשבוע שעבר (22 ביולי, ליתר דיוק), ציינו ארבע שנים לרגע גדול של מכבי חיפה - אותו 0:4 בלתי נתפס ביוון, על חשבונה של אימפריה ושמה אולימפיאקוס. מכבי חיפה באותה נקודת זמן נראתה כמו הקבוצה שחזרה לגדולתה - הזרים התחברו, הישראלים היו נמרצים ולוחמים, המאמן עשה את מלאכתו והכל דפק. מכבי חיפה נראתה כמו שהיא נראתה ברוב ההיסטוריה שלה מאז רכישתו של יעקב שחר בתחילת שנות התשעים - קבוצה אירופאית לכל דבר ועניין. בהמשך אותו קיץ, היא גם חזרה לשלב הבתים של ליגת האלופות.
בסך הכל ארבע שנים עברו - ומה שקורה עכשיו הוא הפוך לגמרי מהשמימיות של קיץ 2022. עכשיו, נראה שכלום לא עובד - הזרים שהובאו מתקשים לתפקד כרגע, המאמן (אותו אדם ממש) מאבד מערכו ככל שהזמן עובר, המערכת לא זוכה לאמון של הקהל שלה והתחושה לדעתי היא שמכבי חיפה כארגון פשוט לא מתפקדת כראוי. בקצה, ייתכן וזהו ההבדל בין 0:4 במוקדמות ליגת האלופות ל-3:0 בגביע הטוטו.
יש הרבה הסברים מקצועיים לתחושת הכישלון שאופפת את מכבי חיפה בשנים האחרונות; הסבר אחד, בעיניי, נובע מהעובדה שמי שבנה את הקבוצה, בסופו של דבר, לא בעל ניסיון בתפקיד הזה בסיטואציה כזו. רפאלוב הוא לא איש שהכדורגל זר לו והוא גם היה במועדונים גדולים - אבל כעת הוא לראשונה ראש המערכת המקצועית בתפקיד השונה הזה של בניית קבוצה ומערכת מתפקדת. הוא נזרק למים הקרים כמעט בלי הכנה, כשרפאלוב עבר בשנייה אחת מעמדת השחקן לעמדת ה-GM.
ייתכן שהם צריכים ללכת, אבל האמת היא שגם זו תשובה קלה מדי. זה סימפטום נוח לבעיה הרבה יותר חמורה - והיא האווירה שאופפת את המועדון. הלחץ שמכבי חיפה סובלת ממנו הוא דבר לא פרופורציונלי, אפילו ביחס לכדורגל הישראלי. בכל חמשת המועדונים הגדולים יש לחץ בריא - רצון ברור להישגיות, להצלחה, לניצחונות. אבל במכבי חיפה יש משהו ששונה מזה - זה לא כל כך הרצון הטבעי והפשוט בספורט לנצח, אלא בעיקר הפחד הגדול ממה יקרה כשנפסיד.
מכבי חיפה, כבר שנים, נמצאת בתוך אקו סיסטם רעיל במיוחד. השילוב שבין חלק מהקהל שאיבד אמון במערכת, כלי תקשורת מקומיים שמטפטפים עוד יותר חוסר אמון, חשדנות ועצבים, והמערכת עצמה שלא דואגת להתנתק מכל אלה - מייצרים תחושה של מועדון חולה. מועדון שאיבד את הדרך, את הפאסון, ואת הקלאס שנחוץ לקבוצה כדי להצליח. החומה הסינית שצריכה להיות בין השחקנים והמאמן לבין הרעש התקשורתי נפרצה לחלוטין. עכשיו, הלחץ עובר ישירות אל האנשים שאמורים לתפקד. ותחת האווירה הזאת, אפשר לראות בבירור את המשקולות על הרגליים.
הלחץ לא פרופורציונלי (דני מרון)
וכן, צריך לדבר גם על רדיו חיפה. יש לציין שכתחנת רדיו, היא מספקת שואו נהדר ורייטינגי - יש שם דמויות צבעוניות ומעניינות, יש שם משהו שמצליח למשוך קהל (גם אם זה, לא פעם, הקהל של היריבות שנהנה לשמוע אותם אחרי שהם מפסידים). אבל הקשר הבלתי אמצעי שיש לרדיו חיפה עם המועדון, ולמעשה לרחוב עם המערכת במכבי חיפה, לא עושה טוב למועדון. כשפרשנים שכל תפקידם הוא לצעוק ולצרוח על המאמן מקבלים גישה חופשית למסיבות עיתונאים ולקרבי הקבוצה - המועדון, בסופו של דבר, נפגע.
צריך לציין שהלחץ הזה במכבי חיפה היה קיים גם בשנים היפות. גם בקבוצות גדולות של מכבי חיפה ראית את הרעד כשמשהו טיפה לא הלך. את הכעס והתסכול בכל פעם ששריקה הלכה בכיוון לא נכון - זה היה קיים שם, כמו שזה קיים באצטדיונים אחרים. אבל התחושה היא שאז, על אף הלחץ ההוא והאווירה המתוחה, הייתה מספיק איכות במכבי חיפה כדי לפצות על זה. היו שרי ואצילי ודיא סבע שידעו לנעוץ את הכדור ברשת ברגע הנכון - ולהרגיע את השגעת מסביב. אבל הקבוצה ההיא כבר לא קיימת בחיפה - יש בה היום פרטים אחרים, טובים פחות מהקבוצה האגדית שהייתה אז.
וכשאין דמויות שמצליחות להתמודד עם השגעת - השגעת יוצאת מכלל שליטה ומתחילה לחלחל. וכשהיא מחלחלת, זה לא נעצר רק ביציעים וגם לא בקיטורים של הרדיו. זה מגיע עד השחקנים. שמענו לאורך השנים לא מעט עדויות על אנשים ששיחקו במכבי חיפה, שדיברו על הלחץ החונק הזה. על האוויר הדליל שיש בכל משחק. על הפחד העמוק והמצמית שיש מחוסר הישגיות. וככל שהאווירה הזאת תמשיך להתקיים, מכבי חיפה אולי תוכל לנצח משחק או שניים - אבל לא תוכל באמת לחזור ולהיות מועדון בריא.
מכבי חיפה ומכבי תל אביב הן אמנם יריבות גדולות - אבל מכבי חיפה, יותר מכל, צריכה ללמוד משהו מהיריבה השנואה שלה בצהוב. כי גם מכבי תל אביב, לפני 15 שנה, הייתה ג'ונגל כזה - מועדון שהכל דלף ממנו החוצה, שהרחוב ניהל אותו, שהתקשורת חגגה עליו. ומיץ' גולדהאר ידע, בצעדים לא פופולריים שגם ספגו ביקורת, לשים לזה סוף. "בד היוטה" המפורסם אולי זכה ללעג, אבל בסופו של דבר הוא ייצר את ההפרדה הבריאה בין המועדון לבין הרחוב. הוא אפשר למועדון להתנהל בשקט, כולל צעדים לא פשוטים מבחינת הקהל, על מנת לעבוד ולהפוך בחזרה לקבוצה מצליחה.
יש משהו נורא מפתה במחשבה שזה ייגמר בפלסטר - שפיטורים של דמות מקצועית כזו או אחרת תשנה את כל התמונה. שאם רק תביא את האיש הנכון ברגע הנכון, ודברים יסתדרו. בעיניי, העונה שעברה והקיץ שבא בעקבותיה, הוכיחו כמה הפרסונות הן הסימפטום למחלה הרבה יותר קשה. ועד שמכבי חיפה לא תסתכל ישירות בעיניים לבעיה שלה, היא לא תצליח להבריא ולחזור להיות שוב המועדון החזק וההישגי שהיא מסוגלת וצריכה להיות.
ובסופו של דבר, זה כן מגיע לאיש שעומד בראש המערכת. יעקב שחר הוא איש רב זכויות בכדורגל הישראלי, הוא בעלים של מועדון ענק והוא הביא את המועדון למעמד הזה בזכות מלאה ועם השקעה אדירה. אבל גם הוא צריך להסתכל על עצמו ועל המועדון שלו במראה - ולשאול את עצמו אם ככה הוא רוצה שהדבר האהוב עליו ייראה. ואם הוא מחליט שלא, הגיע הזמן לבנות משהו חדש. התשתית קיימת - יש קהל גדול ואיכותי, יש אצטדיון ברמה אירופית גבוהה, יש מורשת והיסטוריה שמעטות הקבוצות שיכולות לשחזר. על זה הגיע הזמן לבנות שוב מועדון מתפקד, אמין וחיוני.
אם יש מכבי חיפה, תופע נא מיד.