יש שתי אמריקות שמשפיעות בצורה דרמטית על הספורט הישראלי. הן מושכות אליהן פחות או יותר את אותם גילאים, אבל ההשפעה שלהן הפוכה לחלוטין. בכדורסל, המכללות הפכו לאיום אסטרטגי על הליגה המקומית ועל פיתוח השחקן הישראלי. בכדורגל, ה-MLS הופכת להזדמנות אסטרטגית.וההבדל הוא קודם כל כסף. בעידן ה-NIL, כמעט כל כדורסלן ישראלי צעיר ומבטיח צריך לפחות לבדוק את אפשרות המכללות. מבחינת השחקן זה הגיוני: מעטפת מקצועית, לימודים, חשיפה ולעיתים גם הרבה מאוד כסף. מבחינת המועדון שגידל אותו, העסק הרבה פחות מלהיב. אתה יכול להשקיע בילד מגיל 12, מאמנים, אולם, כושר, נסיעות וקבוצות נוער, להגיע איתו לגיל 18 או 19, בדיוק לנקודה שבה אתה אמור להתחיל לקבל בחזרה את ההשקעה - ואז הוא עולה על מטוס.לא מכירה. לא אקזיט. לא אחוזים ממכירה עתידית. פשוט עוזב.וזו כבר שאלה של תמריצים. אם אין למועדון תמורה על פיתוח שחקנים, המוטיבציה להשקיע בפיתוח שלהם נפגעת. אתה בעצם מבקש ממועדוני הכדורסל בישראל לממן את פס הייצור של מערכת אחרת.בכדורגל קורה בדיוק ההפך. שם אמריקה משלמת. והרבה.דור תורג’מן, שגדל במכבי תל אביב, עבר לניו אינגלנד במיליוני דולרים. רן בנימין, שהפועל תל אביב קידמה מהנוער לבוגרים, נמכר לדאלאס בכסף גדול. עידן טוקלומטי יצא ממכבי פתח תקווה לשארלוט ועיליי פיינגולד ממכבי חיפה לניו אינגלנד. אמריקה כבר לא רק המקום שאליו נוסעים כוכבים אירופים בגיל 34 כדי לסיים קריירה. ה-MLS הפכה לשוק שקונה פוטנציאל ומשלמת עליו פרמיה.וזה משנה את כל המשוואה בישראל.כשמכבי חיפה מסתכלת היום על אדם גרימברג בן ה-16, היא לא רואה רק ילד שאולי יהיה החלוץ שלה בעתיד. היא רואה גם נכס. ולכן היא מוכנה לתת לו דקות גם כשיש לה שחקן כמו גיא מלמד. אותו דבר קורה בנתניה עם ירין אבוחצירא, עם האחים דאפה, ובמכבי תל אביב עם הבחירה באופק מליקה. פתאום לדקה שנותנים לילד בן 17 או 18 יש גם ערך כלכלי.במשך שנים ביקשנו מהקבוצות בישראל "לתת לצעירים לשחק”. בשם הנבחרת, בשם העתיד, בשם פיתוח הכדורגל הישראלי. הבעיה היא שכדורגל מקצועני לא עובד על נאומים. מאמן צריך לנצח בשבת ובעלים צריך לממן תקציב ביום ראשון.עכשיו נוצר תמריץ שמתיישר עם האינטרס המקצועי. תפתח צעיר. תיתן לו דקות. תעלה את הערך שלו. תמכור אותו לאמריקה.וזה גם מסביר חלק גדול מהוויכוח בין מכבי תל אביב לרוי רביבו.מבחינת רביבו, הרצון לספרד ברור. שחקן ישראלי גדל על החלום האירופי. אבל מכבי מסתכלת על אותו שחקן דרך משקפיים אחרים. אם מועדון ספרדי שרביבו רוצה להגיע אליו לא מסוגל להציע אפילו שליש ממה שסוכן טוב יכול להביא עליו מה-MLS, למה שמכבי תעדיף את החלום של השחקן על פני האינטרס שלה?זה לא רק ויכוח על רוי רביבו. זה ויכוח עקרוני בין מסלול הקריירה שהשחקן רוצה לבין המודל העסקי של המועדון שמפתח אותו.ופה נמצא ההבדל העצום בין הכדורסל לכדורגל.בכדורסל, ככל שהשחקן שאתה מגדל טוב יותר, כך גדל הסיכוי שאמריקה תיקח אותו רגע לפני שאתה נהנה ממנו. בכדורגל, ככל שהשחקן שאתה מגדל טוב יותר, כך גדל הסיכוי שאמריקה תשלם לך עליו מיליונים.כמובן, יש גם מחיר.אם ליגת העל תהפוך לליגת הפיתוח של ה-MLS, שחקן בן 19 עלול לקבל דקות על חשבון שחקן בן 27 לא מפני שהוא טוב ממנו היום, אלא מפני שאחד יכול להימכר ב-6 מיליון דולר והשני לא. פחות "מי יעזור לנו לזכות?” ויותר "על מי אמריקה תשלם?”.מועדונים עלולים להפוך לתחנות מעבר, והאוהד הישראלי עלול להכיר כישרון בינואר ולהיפרד ממנו באוגוסט. וגם עבור השחקנים, לא בטוח שההצעה הגבוהה ביותר היא תמיד המסלול המקצועי הנכון. לפעמים ספרד, הולנד או בלגיה בפחות כסף יכולות להיות תחנה טובה יותר בדרך למעלה.אבל למועדון יש חשבון בנק. והחשבון הזה מתחיל לשנות את הכדורגל הישראלי.נפתח כאן שוק עשיר שמחפש בדיוק את המוצר שאנחנו מסוגלים לייצר: שחקנים בני 18 עד 22, מוכשרים, עם ניסיון בבוגרים ובנבחרות הצעירות, במחירים שעבור אירופה הם כבר לא תמיד אטרקטיביים ועבור אמריקה עדיין נראים הגיוניים.לכן כשאתם רואים ילד בן 16 עולה בהרכב, אל תניחו שמדובר במהפכה רומנטית ביחס למחלקות הנוער. יכול להיות שהכדורגל הישראלי פשוט למד סוף סוף את השפה שהכדורגל מבין הכי טוב.כסף.המכללות מלמדות את הכדורסל הישראלי כמה יקר לאבד את השחקנים שאתה מפתח. ה-MLS מלמדת את הכדורגל הישראלי בדיוק את ההפך:כמה שווה לגדל אותם.