בשבוע שבו עלי קאמרה כובש צמד מסחרר וג׳בריל דיופ מבקיע גול שיכול להיות גם בגמר, כפי שהתפייט נחמיה בן אברהם בתיאור הגול של מוטל׳ה בטולוקה הרחוקה, מתגנבת לה המחשבה שאולי מכבי תל אביב והפועל באר שבע היו צריכות להציב את שני הבלמים שלהן בשפיץ של הרשימה. לפעמים יש הפתעות בחיים. משקיעים הון בחלוצים, מתווכחים על קשרים יצירתיים, ובסוף מגיע בלם סנגלי ומתעופף לכדור הפקר ברחבה של עומרי גלזר, רק כדי לשלוח אותו בדיוק לחריץ של הקלפי.
תפסנו את הראש. אותו ג׳בריל דיופ שגרם לפנדל מיותר בהפסד לאלקמאר וחתום על כמה פדיחות, נולד מחדש בסמי עופר. פאפא בובה דיופ, הסנגלי האגדי (מנוחתו עדן), אולי ישב על ענן בשמיים ומחא כפיים. יש משהו יפה במוצר, שמאפשר לך לשנות את דעתך על שחקן בתוך שבוע, לעיתים אפילו בתוך תשעים דקות. ביום אחד אתה רוצה לראות אותו מחוץ להרכב, וביום הבא אתה מסביר לחברים שתמיד ידעת שיש בו משהו מיוחד.
אבל גם בערב שבו נדמה שכל מטאטא יורה, קשה להבין את ההתפרקות הירוקה. לחטוף שלישייה בתוך שש דקות זו סיטואציה שאולי מוכרת להפועל טירת הכרמל בימים היפים. כזו מפולת שערים לא זכורה בצד הירוק של הכרמל מאז הדרבי. לעיני עשרות אלפי אוהדים, מכבי חיפה חזרה למימדיה הטבעיים: קבוצה נחמדה, עם שני זרים טובים (ברוניניו וברזאו), קישור שכשיר למחצית אחת מול קבוצות עדיפות ועורף רעוע. בנתונים הקיימים - אין לה מה למכור מול באר שבע ומכבי תל אביב.
רן קוז׳וך בנה מפלצת במושגים ישראלים. הקאדר רחב ויש עומסי תנועה כבדים על הספסל. מכונית לכל פועל ומחליף הולם לכל כוכב. במשחק המקדים קוז׳וך זרם עם דעת הקהל. התאים לו ליצור את הרושם שברק בכר הוא הפייבוריט, עד ששניהם עלו לזירה. בזמן שעלי מוחמד ואיתן אזולאי עוד נחו על זרי הדפנה, הזרים של באר שבע עטו על הטרף.
לא כוחות (אלן שיבר)
מהקרן שהגביה אמדור, איגור זלאטנוביץ׳ נגח בקלילות את הראשון. אזולאי, שנמוך ממנו בהרבה, נקלע לזירת האירוע והשקיף בסקרנות על המתרחש. שאלת תם: אתה יודע שהסרבי נותן בראש ממצבים נייחים, אז איך זה שהוא חופשי ומאושר מתחת לאף של עומרי גלזר?
אחר כך אמיר גנאח השתעשע באגף שמאל, והטפטוף הפך למבול. חיפה קרסה לתוך עצמה, והמחליפים של ונטורה ואליאל פרץ כבשו את סמי עופר. המחווה לוואסילי הייתה מרגשת, אבל חבל מבחינת חבריו הרבים שהבוהן המונפת, סימן ההיכר של האוהד המיתולוגי, נעה הפעם בכיוון ההפוך. גם לסמלים יש ערבים שבהם הם מתקשים להושיע.
שתי החיפאיות חטפו שישייה וחמישייה בהפרש של 48 שעות, ובזמן שאנחנו מקשקשים על צמצום פערים, באות האלופה ומחזיקת הגביע וצוחקות לנו בפנים. הירוקים מכירים היטב את המנגנון הזה: שני ניצחונות מספיקים כדי לדבר על מומנטום, חמישה כדי להתחיל לפנטז, ושש דקות רעות כדי לגלות שהעתיד שייחלו לעצמם היה תלוש מהמציאות.
הפער שוב התרחב. עד שמכבי חיפה תנסה לצמצם אותו, תחכה לה הפועל תל אביב בבלומפילד. באר שבע, לעומת זאת, בשלה. היא משחקת נהדר, יש לה ספסל עמוק, והיא נראית כמי שמסוגלת להישאר במירוץ עד היישורת האחרונה.
האוהדים האדומים, שעשו אמש דרך ארוכה - ומשמחת בסיומה - יכולים להשתעשע ברעיון למי היו מצביעים אילו הפועל באר שבע הייתה מתמודדת בבחירות ברשימה עצמאית. אחרי הכול, יש לה מאמן שיודע מתי לחייך ומתי לנעוץ את הסיכה (אצלו זה גם יכול לעבוד ביחד), מחליפים שמספקים את הסחורה ובלם שמסוגל להתרומם מהקרקע כמו עוף החול. אני לא יודע מה איתכם, בשבילי ג׳בריל דיופ הוא הבחירה הנכונה.