ממש לא מזמן התייחסתי לנושא הזה בטקסט חצי הומוריסטי. בבואי לנסות ולשים אצבע על כמה דפוסי התנהגות קבועים בקרב אנשי ספורט, התמקדתי בין השאר גם בנטייה לחגוג כל תואר וזכייה עם מנה גדושה של 'כל העולם נגדינו'. בדרך כלל המניע הוא ניסיון להגדיל את חשיבות/איכות ההישג אבל דבריו של אלי גוטמן בסיום גמר הגביע מול בני יהודה (1:3) באים ממקום אחר. זה לא הופך אותם לפחות בעייתיים. מאמן הפועל תל אביב לא נמשך בלשונו ואפילו לא נתקל בשאלה בעייתית שבאה להוציא ממנו כותרת. למעשה, הוא לא המתין כלל לשאלה. בשנייה שהוצמד אליו המיקרופון הראשון לאחר סיום המשחק, הוא עלה להתקפה. את הטענות לחוסר פרגון מצד התקשורת אפשר להבין ואפילו לסמפט. בין אם הן לגיטימיות ובין אם לא, הן בסה"כ מראות שאיכפת לו ממה שהוא עושה וגם הוא, כמו כולנו, רוצה קצת פרגון. הבעייתיות, לשיטתי, טמונה בהתחברות לאותו שיר אוהדים ספציפי ("כל העולם כולו/שונא את הפועל/ורק אני אוהב...") ולזהות שהוא מביע.הקהל של הפועל ת"א - ולמי שעדיין לא הבין - אני נמנה עליו, הוא קהל חלוצי בכל מה שקשור לגיבוש זהות, וכל מי שעוקב אחר הכדורגל הישראלי יודע בדיוק באיזו זהות מדובר. אם מכבי ת"א היא הממסד (יותר מבחינה היסטורית, ובעיקר קבוצת הכדורסל), הפועל היא האנטי. הזהות הזאת קיבלה ביטוי נרחב בעת המסע האירופי ב-2002, שהקהל האדום מיהר להתנער ממשבצת המאמי הלאומי ומאז רק התחדדה. הנושא לא נבדק, למיטב ידיעתי, אבל אני מוכן לשים כסף טוב על כך שאחוז אוהדי הנבחרת הפעילים בקרב הקהל האדום הוא הנמוך ביותר מבין הקבוצות היהודיות. אפשר לאהוב את זה ואפשר לא, אבל זו הזהות שהקהל הזה בחר לעצמו וטיפח במהלך השנים ולדעתי אתמול בערב אלי גוטמן הוזיל אותה. מאוד.לשיטתו, גרעין דבריו ותחושותיו של גוטמן נובע ממה שאירע במשחק בין מכבי חיפה למכבי ת"א וגם על זה נשפכו הררי טקסט, אין טעם להרחיב, ואם הוא באמת מרגיש שהיה שם משהו לא בסדר, הוא רשאי להגיד זאת. זאת גם תהיה צביעות מצידי, כאיש תקשורת ששמח מאוד על כך שהציטוטים והתמונות הללו הופיעו באתר שלו ולא אצל המתחרים, להלין על כך. הבעיה היא שבבואו לבטא את תסכוליו מחוסר האתיקה שקיים בכדורגל הישראלי, הוא ניכס לעצמו משהו שלא שייך לו ושאין לו זכות עליו. השיר הספציפי הזה ואחרים באותה הרוח לא באו לעולם כי האוהדים הבינו שמכבי ת"א תעשה הכול כדי להרוס להפועל את האליפות, הם באו מתוך תחושות אמיתיות מאוד של רצון להיות שונים. רצון להבדיל את הקבוצה אליה הם משתייכים מקבוצות אחרות. רצון לייצר זהות, גם אם לא במודע. גוטמן לקח את השיר הזה והפך אותו לסתם עוד מזמור של חבורה שחייה בסרט ומשוכנעת שכל העולם נגדה. לאורך כל העונה, גם מתוקף תפקידי וגם סתם כאוהד, עקבתי אחרי דבריו של אלי גוטמן ואהבתי מאוד את הדרך שבה הוא לעולם לא שכח את שחקניו כשהתייצב מול המיקרופונים וכל דבריו, הטובים או הרעים, לפחות בעיניי, נאמרו על מנת לגבות ולחזק את חניכיו בצורה שהוכיחה את עצמה מעל ומעבר. אמש, אולי בפעם הראשונה וכנראה בגלל שאנחנו כבר בסוף העונה, גוטמן שכח את שחקניו ובאמת אמר את אשר על ליבו בלי לדפוק חשבון. אפשר להעריך את גילוי הלב, אבל התוכן לא היה משהו בכלל.ולסיום, וזה כבר באמת לא מתייחס רק לגוטמן, אני כנראה אמות בציפייה לרגע שבו איש ספורט כזה או אחר (ד"א, זו תופעה שנפוצה בקרבנו אך לחלוטין לא אקסקלוסיבית לגבולות 48) יזכה בתואר או בהישג מסוים ולא ינצל את הבמה לפריקת עול או סגירת חשבונות כלשהי.