עדיין קיימים סנטימנטים בבית"ר ירושלים. אלמלא הם, אורי מלמיליאן מפוטר כבר לפני חודשיים. כך חשבו רבים שיש לעשות, הרי הקבוצה לא פגעה והמאמן לא התקרב להפיק את המירב מהסגל שלו. הכשלון עד כה ברור, אך האם הוא מכתיב התפטרות של אורי?
לפי הסטנדרטים הקיימים בארץ, כן. אגב, גם בלא מעט ליגות אחרות בעולם. מאמן בונה קבוצה (ולא משנות המגבלות שעמדו בפני מלמיליאן בפגרה) ולא מצליח איתה חודשיים-שלושה ראשונים בעונה, הוא כמעט בטוח ימצא עצמו בחוץ. האם זו התנהלות נכונה? ככל הנראה לא. הרי במרבית המקרים גם המאמן שמחליף את המאמן הכושל במשך חודשיים-שלושה לא מצליח הרבה יותר ומוצא עצמו בחוץ בסיום העונה או אפילו לפניה. במקרים די נדירים הוא ימשיך במועדון עוד שנה-שנתיים. אך זהו ממש היוצא מן הכלל. וגם שנה-שנתיים במועדון זה לא די זמן כדי לבנות משנה מקצועית.
מדוע אנחנו כל כך מזלזלים במושג הזה?
הרי מאמן, כדי לבנות קבוצה בצלמו, צריך לפחות עונה או שתיים כדי להיפטר מכל השחקנים שאינו אוהב, להחתים שחקנים שהוא מעריך יותר, לפתח וליישם שיטת משחק שתתאים לקבוצתו, ללמוד את אופיים ויכולתם של שחקניו (גם באמצעות תקופות משבר) והכל על מנת להפיק מהם בעתיד הרבה יותר. מאמן צריך זמן. כל מאמן. אלכס פרגוסון אימן במנצ'סטר יונייטד שש עונות לפני שזכה באליפות ראשונה. לאחר מכן הוא הוסיף 21 תארים ב-18 שנים. פרגוסון יחיד סגולה, אך באנגליה נותנים זמן וסבלנות גם למאמנים פחות מוצלחים. ארסן ונגר לא זכה בארסנל הגדולה בתואר חמש שנים, והוא עדיין שם. דייויס מויס לא זכה עם אברטון באף תואר משמעותי והוא מאמן בגודיסון פארק מאז 2002. קיימות דוגמאות נוספות, ולא רק באנגליה, אך ברור כי כדורגל המועדונים ככלל הולך לכיוון של חוסר סבלנות ופיטורים מהירים. שימו לב מה קורה בריאל מדריד - 10 מאמנים בשש השנים האחרונות, או אפילו בבאיירן מינכן, שהחליפה חמישה בפרק הזמן הזה.
אם באמת רוצים למצוא מאמנים שעובדים באותה קבוצה במשך שנים צריך ללכת לספורט האמריקאי, שם בכל ליגה גדולה יש כמה מאמנים שעובדים יותר מעשר שנים בקבוצתם ולעתים הרבה למעלה מכך. זה בולט אפילו יותר במכללות. אגב, רבים מהמאמנים הללו מעולם לא זכו באליפות. אז האם הספורט האמריקאי פחות הישגי מהכדורגל הבינ"ל? ודאי שלא. אבל אם מזהים שמאמן כמו ג'רי סלואן כמעט כל שנה מצליח להפיק מיוטה ג'אז שלו יותר מסכום כשרונה, אז נותנים לו להמשיך 22 שנים למרות שאף פעם לא זכה באליפות. גם לג'ף פישר, שחתם השבוע על עונה מס' 17, בטנסי טייטאנס. באמריקה, במקרים לא מעטים, דווקא התקשורת, האוהדים והבעלים דווקא מחפשים את ראשו של הג'נרל-מנג'ר כשיש כשלון מקצועי. וגם אז לא ממהרים לפטר אותו וכמעט תמיד הוא עובד לפחות כמה שנים.
ארצות הברית היא המדינה הקפיטליסטית והתחרותית בעולם, כך שלא מדובר באיזו נאיביות או אלטרואיזם. פשוט הגיעו שם למסקנה שאם אתה מאמין במאמן, תן לו להמשיך לעבוד גם בעת כשלון. אפילו אם הוא נמשך עונה או שתיים. כי בטווח הרחוק זה כנראה ישתלם. רק אם אתה לגמרי לא מאמין במאמן, ולמעשה בטוח שהמצב אבוד איתו, פטר אותו.
אצלנו רבים חשבו שהמצב עם אורי מלמיליאן אבוד. ניתן היה להתרשם כך בתקשורת וגם באמצעות קריאות האוהדים. דווקא איציק קורנפיין הגדיל לעשות ולא נכנע לתכתיב המקובל. אבל אורי, הוא עצמו, החליט להתפטר. מי שיתאר זאת כצעד אמיץ הוא כסיל או שקרן. גם אם מלמיליאן הרגיש שלא ניתנים לו הכלים כדי להצליח, עליו היה להישאר. כי הוא החליט לעבוד בקבוצה הזו בפגרה והוא יכול היה לשער שזה יהיה המצב. לחתום בקבוצה ואז להתפטר זה כמו להתחיל במלאכה ולא לסיים אותה. לעזוב אותה במצב של כאוס וכשלון. מלמיליאן פגע בבית"ר ירושלים. וחמור מזאת: הוא פגע במוניטין של הכדורגל הישראלי, ושלו עצמו.