מה הופך ליגה לטובה יותר או פחות? יש שיטענו כי התחרותיות היא הגורם המוביל, אחרים יגידו כמות ההכנסות ועושרם של המועדונים. יש שיצביעו על הרמה הטכנית והסגנון, אחרים יתעקשו על ממוצעי צופים ואחוזי הרייטינג. יש שידגישו את ההישגים בזירה הבין-לאומית, אחרים יתמקדו באיכות המתקנים ובניקיון כפיים. הקריטריונים רבים, מסובכים ולא פסקניים, וכל מה שנותר לנו הוא להבחין במגמות. הבעיה היא שגם הן מושפעות מדעות קדומות. אחת הסטיגמות הרווחות היא שהכדורגל האיטלקי נמצא בדעיכה מתמדת. תגובתנו במילה אחת: שטויות. להלן התגובה ב-725 מילים: הכדורגל האיטלקי אמנם ספג מכה אנושה בעקבות פרשת השחיתות שהובילה לסערה הגדולה של 2006. זה ניכר על המגרש וזה התבטא במספרים. אם באותה עונה היו לארץ המגף 4 נציגות בין 12 המועדונים המכניסים בעולם (יובנטוס שלישית עם 251.2 מיליוני יורו), בחלוף שנתיים הובילה מילאן את בנות ארצה מהמקום השמיני בלבד (209.5 מיליון). תקציבי הרכש צומקו, הפערים בצמרת הליגה צמחו (36 נק' בין מקום ראשון לרביעי), הרוסונרי היו היחידים שעוד איימו באירופה, ערוצים ברחבי העולם ויתרו על זכויות השידור, כמות הצופים פחתה וגם רמת הנבחרת צנחה. אם בעבר דובר על מועדון 7 הגדולות באיטליה, לפני חצי עשור נותרו אחת ושני שלישים (אינטר, מילאן ורומא).ואז החל השינוי. חזרת יובנטוס לליגה הבכירה הציתה מחדש את אש השאיפות אצל שאר מועדוני הליגה, שחלקם החלו להתחזק במטרה לנצל את החלל שנוצר. ההתעוררות מיד הורגשה בפעולות של הסקאוטים, הסוכנים והשחקנים עצמם. כוכבים דוגמת רונאלדיניו, דייגו מיליטו, סמואל אטו, דייגו, קלאס-יאן הונטלאר, פאביו קנבארו, מילוש קראסיץ', מארק ואן בומל, רוביניו, ווסלי סניידר ולוסיו זרמו לסרייה A על אף ביקוש לשירותיהם בליגות אחרות. חלקם לא הצליחו, אך זו הייתה העדפתם. כך גם במקרה של כשרונות צעירים רבים, כגון חבייר פאסטורה, אלכסיס סאנצ'ס, יוטו נגאטומו, הרנאנס ואורבי עמנואלסון, ניפנפו את הפניות מאנגליה, גרמניה או ספרד ובחרו באיטליה. ההתאוששות ברורה גם בנתונים המספריים. יובה החלה להתחזק (205 מיליון יורו) ובעונה שעברה הכניסו מילאן ואינטר 235.8 מיליון ו-224.8 מיליון יורו בהתאמה. האחרונה זכתה בליגת האלופות וסייעה להציב את איטליה במקום השני בהכנסות המועדונים, לפני גרמניה, ספרד וצרפת. גם הפערים בצמרת המקומית הצטמצמו, מה שמגביר את התחרותיות. בחמש העונות האחרונות, רק באיטליה ובצרפת מבין 5 הליגות הבכירות יש מגמה עקבית של צמצום הפער בין המוליכה לרביעית בטבלה. בשלוש העונות האחרונות עומד הפער בסרייה A על 12.3 נקודות, קטן יותר מבספרד (27) ואנגליה (14.6) וגדול במעט מבגרמניה וצרפת. "כשיש כמה קבוצות צמודות בצמרת הטבלה עולה תמיד השאלה האם מדובר בחוזק ובעומק או בבינוניות, אבל הוויכוח הזה קיים גם בפרמייר-ליג", מסביר הפרשן המוערך גבריאלה מארקוטי. וגם הוא אופטימי, כל עוד פרשת הקאלצ'יולפולי לא תתפוצץ שם מחדש."הכל מחזורי", קבע מארקוטי בראיון שהעניק לאחרונה. "כדי לשוב ולהיות הליגה הטובה בעולם איטליה צריכה לעשות 3 דברים: ליצור חלוקה טובה יותר של הכנסות מזכויות שידור, לבנות איצטדיונים טובים יותר ולהגדיל הכנסות ביום המשחק ולהגביר הפיקוח על זהות בעלי המועדונים". אז הסכם חדש בנוגע לכספי השידורים יתחיל להשפיע בקרוב וגם ההסכם לשידורים לנסיכויות המפרץ מניב הון. יובנטוס מובילה את נושא המתקנים, רומא מנסה להחזיק באיצטדיון משלה וגם התקשורת כיום יותר ביקורתית לגבי הבוסים בעסק. זו עדיין התחלה, זאת עדיין לא מהפכה ברמת המתקנים העלובה, זה עדיין לא פיקוח אמיתי ומחמיר. אבל, וזה אבל גדול, קיימת מגמה של חתירה לשיפור. על אף הנתונים המעודדים וזוהר הכוכבים, הם אינם מספיקים כדי לסנוור את הצופים ולהעלים את הבעיה המרכזית. בעצם אין את מי לסנוור, כי אין צופים. קרחות ביציעים (או אנשים בקרחות) הפכו למחזה שגרתי במגרשי הסרייה A, והמצב רק החמיר לאחרונה. בעוד אינטר, מילאן, נאפולי וקייבו נהנות מגידול מרשים בכמות הקהל, בעיקר בזכות העונה המוצלחת שלהן, הממוצע בליגה ירד ב-7 אחוזים לעומת העונה שעברה ועומד כעת על 23,207 צופים למשחק – נתון שמציב את איטליה מתחת לגרמניה, אנגליה וספרד. הדעיכה נובעת בעיקר מירידה משמעותית אצל רומא, יובנטוס, פיורנטינה, קטאניה, לאציו, בארי ופארמה. "מדובר בהצטברות של גורמים", קובע מארקוטי, ומסביר: "יש יותר כדורגל בטלוויזיה, האיצטדיונים גרועים, יש אלימות ולכן גם השיטור נוקשה יותר, מחירי הכרטיסים יקרים יותר לעומת תקופת הזוהר של שנות ה-80'. אבל נושא האלימות בדרך לפתרון והקהל מתרגל גם להסדרי הבטחון החדשים. אנחנו עדיין לא שם, אבל יש הרבה סימנים מעודדים". רבים באיטליה בכלל, ובטורינו בפרט, ממתינים לרגע בו יובנטוס תעבור לאיצטדיון החדש ותחל ליהנות מפירות הכדורגל המודרני. הגברת הזקנה היא הברומטר של הכדורגל האיטלקי כולו וחזרתה לחוג המועדונים העשירים, כך מקווים בארץ המגף, תמשוך את כולם למעלה. מבחינת הכנסות, מבחינת זרימת הכוכבים, מבחינת המאבקים באירופה וגם מבחינת הצופים. ומה לגבי התחרותיות? בקרב ציבור חובבי הכדורגל קיימת האשליה, שמושמעת בצעקות מדי יום גם במסדרונות ערוץ הספורט, שהכסף הגדול והקריטריונים הקשיחים לקבלת רשיון עבודה באנגליה הופכים את הפרמייר-ליג לתחרותית מכולן. אז אם לא השתכנעתם מנתוני הפערים בצמרת, אז הנה עוד עובדה: באיטליה, על אף כל השערוריות, הקשיים, העונשים והדומיננטיות של אינטר, זכו מאז תחילת המילניום 5 קבוצות שונות באליפות. כך גם בגרמניה ובצרפת. בספרד היו 4. ובאנגליה? רק 3 ב-11 עונות. אז כל פרשן, אוהד וטרמפיסט אידיאולוגי ביציע או בסלון אומר לכם שהכדורגל האיטלקי מתרסק? שהסרייה A הופכת להיות מביכה, נטולת כוכבים ולא תחרותית? אל תתרגשו, רק תזכרו משפט שכתב פרשן מקרא אנגלי בשם מת'יו הנרי לפני כ-300 שנה: "אין עיוור כְּזה שאינו רוצה לראות".