מה קורה לענף ספורט אולימפי בישראל שאין לו סיכוי להגיע למשחקים האולימפיים? שני תרחישים: האחד הוא השקעה גדולה של כסף במטרה להפוך אותו לענף מקצועני לכל דבר, כמו למשל כדורעף הנשים וכדוריד הגברים. התרחיש השני הוא ויתור מוחלט. הפסקת זרם המשאבים מתוך כוונה לתת לו להיעלם מהמפה (לאן נעלם ענף הקיאקים?). יש ענף אחד שמצא פתרון אחר. לא הרבה אנשים מכירים את הכדור-מים. לא הרבה ניסו ללמוד את החוקים שלו. לא הרבה הגיעו לצפות במשחק כזה. אולם, התרומה שהספורט הזה נותן למדינה ולאזרחיה גדולה מבכל ענף אחר. הכדור-מים מייצר חיילים קרביים, כאלה שמגיעים ליחידות המובחרות ביותר.
אז איך הופכים שחקן כדור-מים ללוחם? המתכון הוא די פשוט. הספורט הזה התפתח בקיבוצים, בעיקר בשל קיומן של בריכות השחיה, ובשילוב היכולות הפיזיות והאישיות יחד עם הערכים הקיבוציים מקבלים את הפרופיל הקלאסי הדרוש ליחידה קרבית מובחרת: 97 פלוס, פלוס.
"הכדור-מים זה ענף שמושך אליו חבר'ה איכותיים, משלב דינמיקה קבוצתית ומלמד את הפרט כיצד לעבוד בצוות", מספר מנכ"ל איגוד הכדור-מים רואי הסינג. "עם הזמן הפכנו לפס הייצור של היחידות המובחרות. טיס, שייטת, סיירות ועוד. יש הרבה קווי דמיון בין הדרישות משחקן כדור-מים לחייל קרבי. מלבד העבודה קבוצתית, מדובר גם בקבלת מרות (מאמן מול מפקד), שיפור ניכר ביכולת האירובית וביכולת הפיזית. מבחינה סטטיסטית, אנחנו הענף המוביל, באופן יחסי כמובן, בהשתלבות ספורטאים צעירים ביחידות המובחרות".
ומה המעורבות של האיגוד בפס הייצור הזה? למה לא לנסות ליצור חבורה של ספורטאים מצטיינים ופעילים שיכולה להביא את הענף להישגים? "אנחנו לא דוחפים שחקן צעיר, מוכשר ככל שיהיה, לכיוון של ספורטאי מצטיין", מבהיר הסינג. "הענף הזה חינך אותם לעשות את הבחירות הנכונות. אם הם רוצים וחושבים שהם יכולים ללכת לקרבי, אז אנחנו בפירוש תומכים בהם ב-100 אחוזים. ספורטאי מצטיין או לוחם ביחידה מובחרת? אין פה שאלה בכלל".
מדי שנה שחקני כדור-מים שהגיעו לנבחרת הנוער, וחלקם אף לבוגרת, נדרשים לסוגיה הזו. האם לעזוב הכל ולהפסיק את הקריירה הספורטיבית שפיתחו וטיפחו מגיל 10 וללכת לקרבי, או להמשיך כספורטאי פעיל בנבחרת ובליגה הלאומית? "אני זוכר שהיה לי שלב של התלבטות אם ללכת לקורס טיס או להישאר", מספר שחקן נבחרת ישראל לנוער בעבר, שמשרת כיום כטייס בחיל האוויר. "הם בטוח היו רוצים שאמשיך, אבל כשהחלטתי לעזוב לקורס הם תמכו בי מאוד. זו גם הייתה הדעה האישית שלהם, שעדיף לנו להתפתח ברמות הגבוהות ביותר".
גם לוטם מיכאל, שחקן נבחרת ישראל בכדור-מים, ניצב לאחרונה בפני שאלה דומה וגם הוא הגיע לאותה החלטה, שהפכה לדבר שבשגרה. "אני אוהב את הכדור-מים, אבל אני רוצה להיות חייל קרבי. המטרה היא להגיע ליחידה מובחרת ככל שאוכל. אנחנו חמישה חברים בכיתה ובקבוצה (גוש זבולון) ואנחנו רוצים להתגייס לקרבי, כל אחד לפי הפרופיל שלו. אני חושב שכך אתרום יותר לצבא ולמדינה שלי. אני חייב לציין שיש אנשים בכדור-מים שמחליטים להיות ספורטאים פעילים, אבל אצלנו בקבוצה זה פשוט לא נהוג. גם לא מפתה אותנו להיות ספורטאי מצטיין בענף הזה".
ובעצם, למה שיישאר? מרבית שחקני הכדור-מים מגיעים להישגי שיא במונחים ארציים כבר בגילאים הצעירים ובנוסף מתחרים ברמה הבין-לאומית עם הנבחרות הצעירות. אותו לוטם מיכאל, למשל, היה שותף למשחקי הנבחרת הצעירה במוקדמות אליפות אירופה עד גיל 18, שנערכו אשתקד בווינגייט. אבל במצב הנוכחי אין לאיגוד שום דרך לפתות אותו ואת חבריו לנבחרת ההיא להמשיך. הפער בין נבחרת ישראל בכדור-מים לבין אליפות אירופה, אליפות עולם או משחקים אולימפיים הוא בגדר שנות אור. עם זאת, יש לציין כי לאחרונה קבע הוועד האולימפי שנבחרת הנשים בכדור-מים (כן, יש דבר כזה) תעבור לרמה מקצוענית במטרה להגיע למשחקים אולימפיים בעתיד. "ראינו מה קרה בענפים אחרים ('פרויקט זלינגר') ובגלל זה אנחנו מנסים לדחוף את נבחרת הנשים. אנחנו מקווים לראות בטווח הארוך פירות של עבודה קשה", אומר המנכ"ל, שגם הוא שחקן כדור-מים פעיל.
ומה לגבי החלום האולימפי, ההוא שמרתק מאות אלפי ספורטאים ברחבי העולם? "החלום תמיד קיים", מוסיף הסינג, "אבל כרגע יש לנו את הדרך שלנו לתרום למדינה. לדעתי, אנחנו אחד הענפים החשובים ביותר. לומר שאנחנו מרוצים? ממש לא. גם אנחנו רוצים להתקדם ולהצליח ברמה הגבוהה ביותר כמו כל ספורט אחר. אולי אם נבחרת הנשים תגיע להישגים, גם הגברים יקבלו את התמיכה הראויה".
אגב, הסינג טוען כי יש מאמנים בכדור-מים שטוענים כי דווקא אלה שבחרו ללכת לקרבי ולא לשרת כספורטאים פעילים, הופכים לשחקנים טובים יותר כשהם חוזרים לבריכה. "הבעיה היא שיש גם כאלה שיוצאים לקצונה ואז השירות שלהם, שלרוב הוא יותר מ-3 שנים, מתארך לחמש עד שבע שנים. אחר כך הם פשוט לא חוזרים, וזה חבל".
"אני מאוד אוהב את הכדור-מים, אבל בגלל השירות הארוך זה נעצר לגמרי", מספר שחקן הנבחרת לשעבר. "עדיין יש לי את הרצון הזה לזנק למים ולהמשיך מהמקום בו הפסקתי, אבל כעת זה כבר לא רלוונטי. אני מניח שגם אם השירות שלי היה קצר יותר אז הכדור-מים היה נשאר רק תחביב. יש כאלה שכן הצליחו לחזור לרמה המקצוענית, אפילו אחרי ששירתו ביחידות כמו 669, אבל הגיוס היה ונשאר אחד המחסומים הגדולים שמונעים מהענף הזה להתקדם, יחד עם פופולריות בעיני הציבור ומחסור במתקנים ראויים. וזה קורה בענפי ספורט נוספים בארץ". ושוב, גם לוטם מיכאל יודע שאם הכל יסתדר כמתוכנן, אז הכדור-מים יצא כמעט לחלוטין מהתמונה. "הספורט הזה תרם לי מאוד, עיצב את האישיות והפיזיות שלי ושל החברים. זה היה החיים שלנו בשנים האחרונות. לא נראה לי שאחזור לשחק ברמה הגבוהה ביותר, אבל כתחביב זה תמיד יישאר. בטוח שאמצא זמן להתאמן פעם-פעמיים בשבוע עם הזקנים. זה נחמד".
ככל הנראה, לולא ההקרבה הזו ונטישת הבריכה לטובת היחידות המובחרות, היה מצב הכדור-מים בארץ שונה לאין שיעור. הליגה הייתה רחבה יותר, הנבחרת הייתה איכותית יותר והספורט עצמו היה אף זוכה לסיקור נרחב יותר. אולי אפילו כמו הכדוריד. אלא שביום העצמאות זה הזמן להסתכל על התמונה הכללית. והיא שאנחנו כאזרחי מדינת ישראל מרוויחים יותר מהמצב הקיים. כמאמר הפתגם "יצא הפסדו בשכרו". למרות זאת, אפשר וצריך לעשות "פרויקט זלינגר" גם בנבחרת ישראל בכדור-מים לגברים, בגילאים שאחרי צבא, ועדיין להגיע להישגים מכובדים. כאן אף אחד כבר לא יפסיד.