הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

לחיי הנורמליות: סיכומו של טקס הפתיחה

הזיכרון של מינכן, והחיים שהרימו ראש. הבלוג של מאיה רונן

מאיה רונן, שליחת ערוץ הספורט לטוקיו
מאיה רונן, שליחת ערוץ הספורט לטוקיו  23.07.21 - 21:07
תחילת כתבה

השעה היא כבר 3 בלילה (שעון טוקיו), ואני לא מצליחה להירדם.

שוב ושוב צף בי הרגש של הרגע האחד הזה בטקס, רגע הזכרון של י"א חללי מינכן. אנחנו כל הזמן מדברים על ספורטאים כמי שמנסים ולא מוותרים, וממשיכים גם כשנופלים וכשלא הולך. מי שהן מופת ודוגמה לרוח הזו, הן אילנה רומנו ואנקי שפיצר, שנאבקו במשך 49 שנים על כך שהזכרון של אהוביהן לא יימחה. על כך שהועד האולימפי הבינלאומי יכיר באסון שהתרחש בתחומי אחריותו.

הן הרי היו יכולות לוותר מזמן. לא להילחם בטחנות הרוח של הועד שבמשך שנים עמד איתן בסירובו לכל אזכור של הטבח בטקס הפתיחה. אבל הן המשיכו והמשיכו עד שהגיעו לרגע הזה. מעוררות השראה.

ועכשיו לטקס: קשה לומר שזה היה טקס פתיחה קונבנציונלי. אם היפנים היו רוצים, הם היו יכולים להביא את כל הטירוף שמאפיין אותם - את תרבות הפופ, המנגה, התחפושות, הצבעוניות, הרעש, את טוקיו המשוגעת שהתאהבתי בה לפני 14 שנים כשטיילתי פה. הבחירה שלהם, ואפשר להתווכח עליה, הייתה ללכת על טקס יותר מעודן, על האסתטיקה היפנית, ועל נימה שיותר מתאימה לעולם בתקופת קורונה.

אני עפתי על שני רגעים: על הרחפנים, קלללל, ברור. לא יודעת איך זה עבר לכם בבית, אבל פה באיצטדיון זה הרגיש כמו לצפות בפלא. הרגע השני שעשה לי את זה היה הפיקטוגרמות האנושיות שיצרו את הסמלים האולימפיים. איזה מגניב. בא לי לראות את זה שוב ושוב.

מצעד המשלחות שוב סיפק כמה הופעות לבוש לפנתיאון, ובאופן אישי (כחנונית על) נהנתי מכל שניה של התרבויות המגוונות שנכנסו לאיצטדיון. מאז שהייתי ילדה הייתי צופה בטקס עם ההורים שלי, ולא פספסתי טקס מאז ברצלונה 92. התלבושות, הריקודים, השמחה. אין יותר מזה.

בהמשך, היפנים עשו הרבה כבוד לצוותים הרפואיים וכוחות ההצלה, אבל אני מקווה שהמסר שיעבור מפה לעולם לא יסתכם בזה. מחיאות כפיים במרפסות, ונשיאת הדגל האולימפי זה טוב ויפה וחשוב, אבל כסף חשוב יותר, ובניית מערכות טובות עם תכנון לטווח ארוך חשובות הרבה יותר.

אם במקרה טקס הפתיחה יזיז משהו בכיוון הזה, זה יהיה נפלא. בכל מקרה, ממש התלהבתי לראות את הרופאה ד"ר פאולה פרטו, האלופה האולימפית בג׳ודו מריו, והלוואי והייתי באולם כדי לעודד אותה בהגנה על התואר. אני אטיל את המשימה על שירי אלג׳ם שלנו.

מסע הלפיד הוא רגע שתמיד מפעיל אצלי את כל בלוטות הרגש, ממש כמו המחשבה שכל העולם יושב וצופה כעת בטקס הזה. בשנה החולפת כולנו סבלנו מגורל זהה של קורונה, והנה עכשיו, עם הלפיד הזה, כולנו מתאחדים סביב ספורט. זה מטורף לא? אני עפה על המחשבה הזו.

ואז הגיעה נאומי אוסקה, בחירה ממש לא שגרתית להדלקת לפיד. ברור שהיפנים הלכו על הדמות הספורטיבית היפנית הכי מפורסמת בעולם כרגע, זו שבדיוק השבוע מככבת בנטפליקס.

כאוהדת טניס אני בסך הכל אוהבת את אוסקה, אבל אני תמיד מעדיפה את הבחירות היותר מרגשות במשחקים האולימפיים, את הספורטאים שיש מאחוריהם סיפור. אז נכון שלא כל מדליק לפיד יהיה מוחמד עלי (שעל שמו רשום הרגע החזק ביותר לטעמי במשחקי הפתיחה אי פעם), אבל לאוסקה עדיין אין את הבשר להחזיק את זה.

הלפיד עצמו יפהפה, אולי היפה אי פעם. התבוננתי מהופנטת באש, בסמל של המשחקים, והרגשתי שוב נורמליות, הרגשתי שוב בבית בעולם מוכר, שמתנהל כמו שהוא אמור להתנהל ולא בכאוס של השנה האחרונה.

לחיי הנורמליות, לחיי המשחקים!