גמר גביע ווינר המחיש את המחיר של הבחירה בהפועל אחת ליורוליג ובהפועל אחרת למשחקים הגדולים בארץ. דימיטריס איטודיס בונה קבוצות מצוין. כשהפועל מתכנסת כמו נבחרת, היא דורשת ממנו להצטיין דווקא בחלקים החלשים שלו כמאמן.
שמונה ימים אחרי שקלעה 59 נקודות במחצית מול מכבי תל אביב, הפועל שוב הגיעה ל־59 בדרבי, הפעם באמצע הרבע השלישי של גמר גביע ווינר. מכבי עמדה על 36. משם ועד הסיום הפועל קלעה עוד 16 נקודות, מכבי קלעה 50, והגביע הלך לצהובים. שבוע לפני הדרבי הראשון, הפועל קלעה 60 נקודות במשחק שלם מול ירושלים. שלושה משחקים גדולים בארץ בתוך קצת יותר משבועיים, ושלוש גרסאות של הפועל תל אביב.
קבוצה משחקת יחד באופן קבוע ומפתחת הרגלים. הרכז יודע איפה הגבוה יחכה לו כשההגנה תשלח שניים לכדור. שחקן שעולה מהספסל יודע לצד מי הוא צפוי לשחק ומה מבקשים ממנו. נבחרת מתכנסת אחת לתקופה למשימה. המאמן בוחר סגל, מחלק תפקידים בזמן קצר, וכשהמשחק משתנה הוא צריך להבין מהר עם מי אפשר לסיים אותו. אלה שתי עבודות שונות.
הפועל של היורוליג היא קבוצה. גם כשהיא מפסידה, אפשר לזהות את ההיררכיה ואת הציוותים שלה. יש בה שחקנים בכירים שצריכים לחלוק כדור ודקות, ואיטודיס טוב מאוד בלתת להם מסגרת שאפשר לחזור אליה גם אחרי ערב רע. בעבודה הזאת היתרונות שלו עולים על החיסרון הבולט שלו, ניהול המשחק בזמן אמת. כשחמישייה מסתבכת, יש לה הרגלים שעוזרים לה לצאת מזה.
בישראל הפועל מתנהלת אחרת. בעונה שיכולה להתקרב ל־90 משחקים, נדמה שהיא מסמנת כ־15 ערבים מקומיים שבהם היא באמת תיבחן. בדרך כלל מחכות לה שם מכבי או ירושלים. המשחקים שבדרך משמשים לחלוקת עומסים ודקות. כשהערב הגדול מגיע, איטודיס שוב בוחר מי יירשם, מי יוביל את ההתקפה ומי יקבל תפקיד משני. לחוקי הרישום, לעומס ולפציעות יש חלק בזה. התוצאה היא שהמשחקים הגדולים בארץ מרגישים כמו חלונות של נבחרת.
בדרבי בליגה מיציץ׳ קלע תשע שלשות והוביל את הפועל ל־105 נקודות. בגמר הוא נשאר מחוץ לסגל, בראיינט נרשם וג׳רמן הוביל עם 26 נקודות. גם הגרסה הזאת פתחה פער של 23. ואז מכבי שינתה את המשחק, ואיטודיס היה צריך להחליט תוך כדי תנועה מי ירכז, מי יקבל את הכדור כדי לעצור את הריצה ואיזו חמישייה תצליח לייצר עצירה. כשההרכבים והתפקידים משתנים ממשחק למשחק, יותר מההחלטות האלה נופלות על המאמן בזמן אמת.
איטודיס. נכנס לברוך (אלן שיבר)
כמעט שנתיים לתוך הכהונה שלו, איטודיס צריך להכיר במה שהפועל כבר ראתה. הוא מאמן קבוצות מצוין ומאמן נבחרת חלש. את ניהול המשחק שלו קשה לשנות. את כמות ההחלטות שהוא משאיר לעצמו לרגע שבו היריבה כבר בריצה, אפשר לצמצם. הוא יכול להחליט מראש על מי מהישראלים הוא סומך במשחקים הגדולים, לבחור גרעין מצומצם של זרים שמתאימים לשחק לצדם ולתת להרכבים האלה דקות משותפות גם במשחקי הליגה שבדרך. כך, כשהיתרון מתחיל להיעלם, כבר יש לו חמישייה שיודעת איך לשחק יחד במצב הזה.
ייתכן שחלק מכוכבי היורוליג יישארו מחוץ לגרסה הזאת. יש מי שנראה פחות מחובר למשימה המקומית, ויש מי שהמשחק שלו עובד טוב יותר כשסביבו עוד שחקנים שיכולים ליצור. אצל ג׳רמן ובלייקני השאלה אחרת. שניהם מסוגלים לפרק הגנה ברבע אחד, אבל הפער בין רבע כזה למחצית קשה יכול להיות עצום. הפועל ישראל צריכה לדעת על מה היא יכולה לסמוך גם כשהשלשות שלהם מפסיקות להיכנס.
ואם איטודיס ממשיך להרכיב את הפועל ישראל מחדש בכל משחק גדול, מי שמנהל אותו צריך להבין שזו החבילה. הוא מקבל מאמן שבונה קבוצה עוצמתית ליורוליג, ובצדה נבחרת מקומית עם תקרה נמוכה. אם המועדון רוצה לזכות בתואר בארץ, זו מגבלה מקצועית שההנהלה צריכה להביא בחשבון.
אחרי כל הוויכוחים על הזהות הישראלית של הפועל, יש בזה אירוניה. ביורוליג, כשהיא בשיאה, הפועל מזכירה דווקא את מכבי הגדולה של פעם. גם כשהמשחק מסתבך, יש לה כדורסל לחזור אליו. בארץ היא מזכירה את הגרסאות הכי מתסכלות של נבחרת ישראל בימי שלמה שרף ואייל ברקוביץ׳. היו ערבים שבהם הכול התחבר והיה תענוג לראות אותה. היה שם מספיק כישרון כדי שנאמין שהפעם נגיע לטורניר גדול. בסוף נשארנו בבית.
בלאט וקרינגטון. יש הפועל, ויש הפועל (אלן שיבר)