ליאו מסי הצטרף לטרנד: עידן ה"שחקן-בעלים"

משפיעני כדורגל
שחקנים מחפשים דרך להישאר בתחום בו עסקו בכל חייהם, מבלי הלחץ של אימון או של תפקיד המנהל המקצועי שדורש מהם הרבה יותר. חשוב להבדיל, אגב, בין מסי ואמבפה, שרכשו 100% מהקבוצה, לבין שמות כמו רונאלדו או בקהאם שקנו חלק ממנה.

הם כנראה לא מתעסקים בקבוצה ברמה יומיומית, אבל יכולים לעשות כן מתי שהם רוצים. זאת ההזדמנות המושלמת למי שכבר לא יוכלו לבעוט בכדור בעוד כמה שנים וירצו קשר כלשהו למשחק, מעבר למשחקי ותיקים או תפקיד "שגריר" סטייל אגדות כמו רונאלדיניו. במקרה כזה, יש להם השפעה.

לדמויות הללו יש גם את אחד המטבעות הכי חזקים של זמננו - השפעה. ברגע שמסי או אמבפה יכולים לשווק את הקבוצות שלהם לאותו קהל, זה יכול להוביל לגל של מרצ'נדייז והשקעה פיננסית משמעותית יותר. מדובר בסלבריטיז ברמה עולמית, בטח בתוך הענף. סטורי אחד של מסי בחולצת קורנייה או של רונאלדו במשחק של אלמריה נותן חשיפה ויכול להכניס להם מיליונים. בעידן בו כל כוכב גדול הוא מותג ואיש עסקים כאחד, הפוטנציאל עצום. דוגמה אחרת, אגב, היא איפסוויץ'. אד שירן מחזיק ב-1.4% בלבד מהמניות, אבל הפך ל"פנים" של הקבוצה ומעניק לה חשיפה ששווה הון תועפות. הון שנכנס, בחלקו, לכיסו.

ראינו ספורטאים בעבר הולכים לאפיקים עסקיים כאלה ואחרים כמו בשמים או אלכוהול, אבל כדורגל הוא שיווק ממוקד שלא יהיה להם בשום תחום אחר. מויסס אסייג, מומחה בצד העסקי של הכדורגל, סיפר ל"אס" הספרדי ש"בליגות הנמוכות רמת ההשקעה נמוכה יותר, והפוטנציאל לרווח גדול יותר. יש כאן פוטנציאל גדול, ולכן הם יכולים לעשות יותר כסף מההשקעה".

קשה לדמיין את מסי או רונאלדו יושבים במשך שעות ורבים עם ספונסרים או סקאוטים. בסבירות גבוהה, הם לא יהיו בעלים מהסוג של יעקב שחר או מיץ' גולדהאר. יהיו שם אנשים מטעמם, אבל רק עצם הנוכחות יכול להכניס להם סכומים משמעותיים. הם אמנם לא צריכים לעבוד יום נוסף בחייהם, אך גם במדרגות כאלה של עושר אנשים רוצים תזרים מזומנים. אם הם יכולים לפרסם עסק בבעלותם? כסף על הרצפה.

הראשון מסוגו היה בקהאם, שדרש אופציה להקמת קבוצת MLS בחוזהו כשחקן בלוס אנג'לס גלאקסי ב-2007. הוא קיבל אותה תמורת 25 מיליון דולר בלבד. הקבוצה שווה היום 1.2 מיליארד דולר. הוא אמנם עשה זאת בליגה צומחת, ולא במועדון בליגה השלישית או הרביעית במדינות כדורגל מפותחות, אבל ההשקעה הוכיחה את עצמה. בחלקה הגדול, זה היה בזכות בקהאם.

הדוגמה הנגדית היא רקסהאם של ראיין ריינולדס ורוב מקלני, זאת שעלתה שתי ליגות בשנתיים והפכה למועדון צ'מפיונשיפ שנאבק על העלייה. השניים קנו קבוצה כמעט אלמונית, הצליחו לגייס אנשי עסקים ולהזרים הון משמעותי בזכות המעמד והחשיפה שלהם, והפכו אותה למשתלמת. ברגע שבשני המקרים ראינו כזאת הצלחה, סביר שיבואו החקיינים. 

להישאר במשחק
כדורגל אינו בהכרח ספורט רציונלי. כשאמבפה קנה את קאן, הוא שילם חלק מהחובות של הקבוצה שמאז ירדה לתחתית הליגה השלישית. ז'אן פסקל גיאנט, מומחה לכלכלת ספורט, ניסה להסביר את זה בראיון ל'לה מונד' הצרפתי: "זאת לא השקעה כלכלית לחלוטין. הם רוצים לראות את הכדורגל מתפתחח. הם מרגישים שהם ראו נשיאים וחברי הנהלה שחושבים רק על הכסף, ולא על השחקנים. הם רוצים שעולם הכדורגל ישתנה, הם רוצים לנהל בצורה אחרת".

קצת קשה להאמין ששחקנים מוציאים עשרות מיליונים מתוך מטרה לתקן את הענף ותו לא, אבל יתכן שהם פשוט רואים בזבוז הזדמנויות. מסי, רונאלדו ואמבפה היו חלק מהצד העסקי של הכדורגל שנים.  הם התאמנו ברמות הגבוהות ביותר, טסו למשחקים מיותרים במזרח ובארה"ב, ראו את העלייה המטורפת בשכר של שחקנים. המשכורות של שמות כמו פלה או דייגו מראדונה לא הספיקו כדי לרכוש קבוצה. כאן יש מעין "קיצור תהליכים", סיטואציה קלה יותר ממצב בו הם צריכים לעמוד על הקווים כל שבוע.

כל הכוכבים האלה יודעים לזהות כישרון. היה להם כזה בעצמם. אולי זה לא בהכרח עובד כמאמן או כמנהל מקצועי, אבל הם מסוגלים לצרף אותו לקבוצה ולספק לו את התנאים הדרושים להצלחה, נטו בהתבסס על הידע שלהם. ההזדמנות הזאת, לעבוד עם שחקנים צעירים ועם מועדון, עשויה לרגש כל אחד ששיחק פוטבול מנג'ר (או במצב הקריירה ב-EA FC) בחייו. לרובנו, פשוט, אין את הכסף והקשרים לעשות את זה במציאות. להם יש.