יש לא מעט ענפי ספורט שנולדו מתוך רעיון מבריק, אבל הסיפור של הפוצ'יבולי מתחיל דווקא באיסור. בשנות ה-60, חופי ריו דה ז'ניירו היו מלאים בצעירים שבילו שעות עם כדור לרגליהם. הכדורגל היה חלק בלתי נפרד מהתרבות הברזילאית, וגם החוף הפך למגרש משחקים טבעי. אלא שהעומס בחופים והחשש מהפרעה למתרחצים הובילו את הרשויות לאכוף איסור על משחקי כדורגל בחלק מהחופים, ובראשם חוף קופקבנה.מי שלא היו מוכנים לוותר על המשחק היו הכדורגלנים המקומיים. במקום להניח את הכדור בצד, הם חיפשו פתרון יצירתי. הם עברו למגרשי כדורעף החופים, שם כבר היו רשתות מסודרות, והחלו להעביר את הכדור מצד לצד, אבל בלי להשתמש בידיים.כך, כמעט במקרה, נולד הפוצ'יבולי. בתחילת הדרך לא היו חוקים ברורים. שחקנים פשוט אילתרו: מותר להשתמש בכפות הרגליים, בראש, בחזה ובכתפיים, אבל הידיים נשארו מחוץ למשחק. עם הזמן התגבשו כללים מסודרים, מספר הנגיעות הוגבל, מידות המגרש נקבעו, והרשת הפכה לחלק בלתי נפרד מהאתגר.המשחק החדש התאים באופן מושלם לברזילאים. הוא שילב את שני הדברים שהם הכי אהבו, כדורגל וחוף הים - והפך במהירות לבילוי קבוע לאורך קו החוף של ריו. לא עבר זמן רב עד שכדורגלנים מקצוענים החלו לשחק בו בזמנם הפנוי, והענף הפך למעין "שפת רחוב" נוספת של הכדורגל הברזילאי.עם השנים יצא הפוצ'יבולי מגבולות ברזיל. טורנירים בינלאומיים הוקמו, מדינות נוספות אימצו את הענף, ושחקני כדורגל מפורסמים כמו רומאריו, רונאלדיניו, רונאלדו וניימאר תרמו לחשיפה שלו כשהמשיכו לשחק גם מחוץ למגרש הכדורגל.גם בישראל הענף צבר תאוצה בשנים האחרונות. מה שהתחיל כמשחק חופים שמזוהה בעיקר עם ברזיל, הפך לליגה מסודרת עם טורנירים, שחקנים מקצועיים וקהל הולך וגדל.אולי זו גם הסיבה שהפוצ'יבולי שומר עד היום על הקסם שלו. הוא לא הומצא בחדר ישיבות, לא נולד כחלק מתוכנית עסקית ולא פותח במעבדת ספורט. הוא נולד על החול, מתוך אהבה פשוטה לכדור, ומהרצון של כמה חברים להמשיך לשחק, גם כשאמרו להם שאסור.לפעמים, כל מה שצריך כדי ליצור ענף חדש הוא כדור אחד, רשת אחת, וקבוצה של אנשים שמסרבת להפסיק לשחק.
