"תמיד אהיה 'הבן של'. גם אם אבחר לשחקן העונה"

הצל הגדול ("אי אפשר להיות דומה"), המאמנים ("קנאים"), הנבחרת ("אני נגד") והרהורי הפרישה ("מה אני צריך את החרא הזה"). לפני שהוא פותח עונה ברעננה, ליאור ברקוביץ' מוכיח שלפחות מחוץ למגרש יש לו את הגנים של אביו. וגם: הקעקוע שהרגיז את אייל

גיל לוין
גיל לוין  10.08.20 - 16:45

תגיות: ליגה לאומית

תחילת כתבה

לא פשוט להיות הבן של. הציפיות בשמיים, הפוקוס עליך וההשוואה תמיד תרחף באוויר. הרבה לא הצליחו לצאת מהצל הגדול ופנו לכיוונים אחרים. עבור ליאור ברקוביץ' זו לא אופציה. נכון, אבא שלו הוא כוכב הכדורגל הגדול ביותר שהיה בישראל, ולא רק בגלל הקסמים שחולל על המגרש, אבל הוא נחוש להצליח בדרך שלו ולעמוד בלחץ שבלהיות הבן של אייל ברקוביץ'.

ברקוביץ' הצעיר כבר בן 22. השבוע הוא חתם ברעננה לעונה עם אופציה לעונה נוספת. שלא באופן ברקוביצ'י טיפוסי את הראיון הזה הוא דחה בהתחלה. "מי אני בכלל? תנו לי לכבוש קודם". לבסוף התרצה. במועדון מהשרון כבר העניקו לו הזדמנות בסוף העונה שעברה, אחרי רומן פחות מוצלח עם הפועל חיפה. העונה, בלאומית, התקווה היא שהוא כבר יהיה אחד השחקנים המובילים בדרך חזרה לליגת העל.

ברעננה מספרים על שחקן שנותן הכל באימונים, בעל מוטיבציה גבוהה ואהוב בחדר ההלבשה. "הגעתי לרעננה בלי קבלות בכלל, וזאת הייתה עונה של חוסר מזל", הוא מספר, "לא הייתה לי הופעה אחת בליגת העל בהפועל חיפה אז התחלתי מאפס, ואז גם נפצעתי. עברתי פציעה ארוכה עם שיקום של ארבעה חודשיים ואם זה לא מספיק, אחר כך הגיעה הקורונה".

המאמן הראשון שהעניק לברקוביץ' הזדמנות אמיתית היה אייל לחמן: "אני מרגיש שאני צריך להודות לו. הוא אהב אותי. הרגיש לי שהוא, לעומת אחרים, דווקא כן הצליח דווקא לנתק את הקשר מ"הבן של". יש משפט נדוש שכל מאמן שמגיע לקבוצה חדשה אומר – 'מי שטוב אצלי באימונים משחק'. זה משפט שהוא שקר מוחלט. אני מת לשחק ותמיד יורק דם באימונים ונותן את הכל ובסוף לא משחק. היו לי חמישה מאמנים בשנתיים ורק לחמן לא אמר את זה".

"מרגיש שהגעתי ברעננה למקום טוב, מקום שאין בו לחץ", הוא מוסיף, "אפילו כשנלחמנו על הישארות, וגם עכשיו כשאנחנו מתכוננים להילחם על עליית ליגה, יש תחושה טובה. ברעננה נתנו לי את ההזדמנות ואני מקווה שבעונה הקרובה אני גם יוכיח את עצמי. בסוף העונה, כשכן שותפתי, הספקתי לעשות שלוש השחלות בשלושה משחקים ועל הדרך גם רשמתי בישול אחד, אז אני מקווה שהשארתי רושם חיובי".

"היו המון פעמים שרציתי לפרוש"
את הצעדים הראשונים שלו בקבוצת בוגרים עשה ברקוביץ' בהפועל חיפה, אך הוא עזב את המועדון בטונים צורמים. "הגעתי לשנה הראשונה של הנוער, שיחקתי טיפה פה ושם, הלך לי לא רע, אפילו שירדנו ליגה", סיפר, "בשנה שלישית, כשהייתי חריג, הייתי פצוע שלושה חודשים ובגלל זה לא שיחקתי. בסוף הייתי שחקן הנוער היחיד שעלה לבוגרים, אבל לא קיבלתי הזדמנות אחת".

"עד היום אני שואל את עצמי למה", המשיך ברקוביץ', "אף אחד לא הסביר לי. ישבתי על הספסל בסגל פעם אחר פעם ועונה שלמה לא הייתה לי אפילו הופעה אחת. אני חושב שהבעיה הייתה כנראה שהם לא האמינו בצעירים, השחקן הכי צעיר בסגל אחרי היה בן 24. כשהיינו בפלייאוף התחתון והבטחנו את ההישארות דיברתי עם חיים סילבס ואמרתי לו – 'עבדתי קשה, אני מקיז דם בכל אימון, תן לי רק עשר דקות' והוא הבטיח לי שינסה. בסוף הוא לא נתן לי דקה. מימר בכלל לא תפס ממני".

במהלך הקריירה הקצרה שלו, לברקוביץ' היו נקודות שבירה. "היו המון פעמים שרציתי לפרוש, שאמרתי לעצמי 'למה אני צריך את החרא הזה?'. הייתי מככב באימונים, נותן את כולי ויורק דם, בחדר הלבשה תמיד הסתדרתי עם כולם וכולם אהבו אותי, לא משנה איפה הייתי. ולמרות הכל - לא הייתי מקבל הזדמנויות. הייתי משתגע מזה. היו מאמנים שהתייחסו אלי אחרת בגלל שאני "הבן של". ניסו לשבור את הרוח שלי ולהעניש אותי על זה. המאמנים היו עושים לי דווקא. כולם יודעים מי זה אבא שלי וזה נבע מתוך קנאה. הם כולם בגיל שלו ומקנאים שהוא יצא השחקן הכי גדול בארץ".

"למשל, בנערים א' רציתי להצטרף למכבי חיפה", מגלה ברקוביץ', "כבר נראה היה שזה קורה, אבל איתי מרדכי אימן באותה התקופה והוא ניצל את ההזדמנות כדי לנקום בו דרכי. אבא שלי פיטר אותו בזמנו כשהוא אימן את הנוער של הפועל ת"א. איתי העיף אותי עוד לפני המחנה האימונים. הרגשתי שסגרו חשבונות איתו דרכי. יש הרבה צרות עין וקנאה באבא שלי. כשהייתי קטן הייתי מתעצבן כשהיו מדברים איתי עליו. זה היה מפריע לי. ההשוואה הזאת לאבא שלי לעולם לא תעלם, גם אם אקח שחקן השנה, יגידו "הבן של" הוא שחקן השנה. לא משנה מה אני אעשה תמיד ישוו בינינו ולא רק בכדורגל, בכל מקום. הנה 'הבן של'".

"זה לא פשוט כשאבא שלך כל היום בכותרות. כשהיו מדברים או שואלים אותי על אבא לא הייתי יודע מה לענות, אבל היום כבר פחות יש לי בעיה. עכשיו, עם כל הסיפור של הנבחרת, לא רציתי שהוא יכנס לזה. טוב לו בטלוויזיה, למה לחזור לכדורגל? הכדורגל בארץ שלנו ברמה נמוכה ואני לא רוצה שהוא ייפול. תמיד אמרתי לו את דעתי, החלום שלו היה הנבחרת וזה עדיין החלום שלו, אני נגד. השם שלי כן פותח לי דלתות בחיים, אני לא יכול להגיד שאין יתרונות. אבל בכדורגל אני חושב שלא רוצים שאני אצליח. אבא שלי אומר שאני מוכשר, ואם לא הייתי - הוא היה אומר לי – ליאור, פרוש. תתלה את הנעליים הכל טוב. הוא אחד שאומר הכל בפנים אבל הוא מאמין בי והוא אף פעם לא יוותר לי".

יתרון אחד גדול שבכך שאביו הוא אייל ברקוביץ', זו העובדה שהוא מקבל עצות מהטוב ביותר: "הוא לימד אותי הכל ועד היום אני לומד דברים. ברגע שהגעתי לגיל נוער הוא התחיל לייעץ לי פחות, נתן לי לעשות את הדרך שלי. הוא כל הזמן אמר לי – תמיד תהיה מוכן, כי אי אפשר לדעת מתי ההזדמנות תבוא וכשתקבל צ'אנס אסור לך לפשל. הוא המודל לחיקוי שלי, יותר מכל שחקן אחר מכל ליגה בעולם. אני מעריץ שלו, עשיתי קעקוע שלו, יותר מזה? לפני חודשיים הלכתי לעשות את הקעקוע והוא גילה את זה דרך התקשורת. הוא היה בהלם. אמר לי שאני אדיוט. הוא לא אוהב קעקועים, הוא אולד סקול. יש בנינו קווי דמיון. יש לי ראיית משחק טובה כמוהו, תנועה טובה בלי כדור. גם כשאומרים לי שאני דומה לאבא, אני יודע שאי אפשר להיות דומה לו באמת, אלו נעליים יותר מדי גדולות".

למרות מערכת היחסים המורכבת של אביו עם מכבי חיפה, ברקוביץ' ג'וניור חולם להגיע למועדון הירוק: "אני לא אוהד חיפה וזה ממש לא בגלל אבא, זה פשוט המועדון הכי גדול בארץ. רואים מה קורה שם עם הקהל והאווירה. חבר טוב שלי, מקסים פלקושצ'נקו, כל הזמן היה מספר לי איך זה מרגיש. זה פשוט חו"ל ושום דבר לא מתקרב לזה בארץ, חיפה זה משהו אחר. החלום שלי בארץ זה להיות במכבי חיפה. פרמייר ליג? מה יש לי לחלום על חו"ל? תנו לי קודם לשחק בליגת העל".