"היום אף אחד לא קורא לי כושי. אני ישראלי לגמרי"

בלסינג אפריפה הפך בן רגע לשם החם של האתלטיקה הישראלית. בראיון לערוץ הספורט הוא מספר על הגזענות שחווה בתור ילד ("קראו לי כושי בלי הפסקה, הייתי בוכה"), הקשר להורים שהגיעו מגאנה ("עושה את זה בשבילם") ועל החיבור למדינה ( "לא מרגיש שונה")

שירי אלג'ם
שירי אלג'ם  07.08.20 - 11:40

תגיות: אתלטיקה

תחילת כתבה

כבר בגיל 16 וחצי בלסינג אפריפה הוא סיפור הצלחה ישראלי. לא רק בגלל שבגילו הצעיר הפך לאלוף ישראל בשני הספרינטים היוקרתיים ביותר שיש, ועל הדרך קבע שיאים לאומיים לקדטים, אלא בזכות הסיפור האישי שלו שנותן תקווה לכל מי שהתמודד אי פעם עם קשיים. אפריפה הוא בן להורים מגאנה שהגיעו לארץ חדשה כדי לתת עתיד טוב יותר לדור הבא. הם הביאו שני ילדים בישראל, וביחד הם מרכיבים את התא המשפחתי היחיד, בעוד שאר המשפחה באפריקה. "אחת הסיבות שאני עושה את זה היא המשפחה, שיהיה לה טוב, ושאם אני אהיה ספורטאי ברמה גבוהה, שיהיה להם הכל וכל מה שצריך", מספר אפריפה בראיון לערוץ הספורט.

"עברתי תהליך גדול מאז שאני קטן ועד היום. אני גאה בעצמי שעברתי את התהליך הזה", המשיך. בילדותו, סבל אפריפה מגזענות. במשך כשנתיים, כשהיה בכיתות הנמוכות בבית ספר יסודי, הילדים היו מקניטים אותו בשל צבע עורו. "בתור ילד, זה היה לא קל. כי אתה עובר גזענות, מילות גנאי, כושי, שחור, כל הדברים האלה. זו מילה מאוד קשה, כשאומרים לך כל הזמן 'כושי כושי כושי' בלי הפסקה. הייתי נפגע מזה ולצערי גם בוכה מזה, אבל לא הייתי הולך להורים שלי או למישהו ובוכה מולו, הייתי שומר את זה לעצמי כי אני אוהב להראות שאני חזק. הייתי עם עצמי, בוכה ואז זה היה עובר", סיפר אפריפה בגילוי לב. "לא הרגשתי שזה לא פייר, חשבתי 'מה זה הדבר הזה'? 'מה עשיתי לכם שאתם קוראים ככה?'. יש מלא גזענות בעולם הזה וזה פשוט חייב להיפסק, אם זה לא ייפסק, יהיה תוהו ובוהו בעולם הזה".

אל האתלטיקה הגיע אפריפה די במקרה. כשהיה בן 14 מורה בבית הספר המליצה לו לנסות, ומהר מאוד הוא מצא את עצמו בקבוצה הבוגרת של אגודת מכבי תל אביב."ראיתי בצד השני של היישורת באיצטדיון מישהו רץ מאוד מהר"[ סיפר יגאל בלון, המאמן של אפריפה. אבל ההתחלה לא עברה חלק.  "כשהתחילו האימונים אני כל פעם אמרתי 'בא לי לפרוש', אמרתי ליגאל 'עזוב אותי, לא בא לי להתאמן'. היה לי קשה גם פיזית וגם נפשית. לא ידעתי איך אוכל לקחת את עצמי בידיים, להתאמן חמש פעמים בשבוע, להשקיע. הייתה לי אמונה ממש נמוכה בעצמי", נזכר אפריפה. "זה לקח כמה חודשים", הסכים בלון והוסיף: "הייתה איזושהי תחרות שהתוצאה שלו הייתה ממש בינונית. גם בתחרות השנייה התוצאה הייתה לא משהו  מיוחד, אבל המשכנו לעבוד ואחרי שלושה חודשים הוא עשה את שיא ישראל החדש הראשון שלו".

את החודש האחרון אפריפה לא ישכח לעולם. אם אליפות ישראל הייתה רגע השיא הספורטיבי בקריירה הקצרה שלו, הרי שהיא רק הייתה החותמת הסופית, שלושה שבועות אחרי שקיבל את האזרחות הישראלית עליה חלם במשך תקופה ארוכה. "אני שמח שזה סוף סוף קרה. הגיעה לי האזרחות". זה אמנם עדיין מוקדם לנבא כמה מהר אפריפה ירוץ, אבל קצב ההתקדמות שלו משאיר טעם לאופטימיות. הבגרות שהוא מפגין, היכולת להתמודד עם הגזענות שעבר, והכריזמה השופעת שלו מראים שהוא לגמרי שייך. "היום, אף אחד לא אומר לי 'שחור, כושי'. אני לא מרגיש שונה ממישהו. אני מרגיש ישראלי לגמרי. נולדתי פה, עברתי פה את החינוך, אני לא מרגיש לא ישראלי שנייה. אני מרגיש ישראלי שלם לכל דבר", סיכם בנחרצות.