שיאן העולם הישראלי ממשיך להתאמן במקלט: "לא רואה שקם לי יורש"

אגדה מהלכת: בגיל 90, בין אזעקות והדי פיצוצים, פרופסור שאול לדני ממשיך לשמור על קצב. שיאן העולם בהליכה תחרותית ל-50 מייל לא עוצר לרגע. אפילו במרחב המוגן הוא לא נותן לעצמו הנחות - ומניד גפיים. "המקלט בביתי משתרע על 8 מ"ר, ואני מנצל את השהות בו להשלמת תרגילי התעמלות", הוא מספר תוך כדי התנשפות. "לפעמים אני גם צועד הלוך ושוב בין הקירות. אני לא חושב שיש, חוץ ממני, שיאן עולם באתלטיקה קלה שמתאמן במקלט".

בצל מבצע שאגת הארי, ההלך האגדי צועד בין הטיפות וגרגרי האבק. בהתאם לנסיבות, ביתו שביישוב עומר, חמש דקות מבאר שבע, הפך למסלול הליכה מאולתר. וכך עושים זאת נכון: "מגלגלים את השטיחים, פותחים את הדלתות, וצועדים בין החדרים. מדי יום אני צועד חצי שעה ומתעמל שעתיים, וזה בלי לספור צעדים כשאני יוצא לסידורים שלא סובלים דיחוי. בגלל מגבלות ראייה הצמידו לי מטפלת, שהגיעה מהודו, ואנחנו צועדים יחד. היא הולכת לידי ומזהירה אותי מפני כל מיני מכשולים שצצים בדרך, תוך כדי צעידה".

בעטיו של המצב הנפיץ, לדני נאלץ לבלות חלק ניכר מזמנו בקומת המרתף שהוסבה למרחב מוגן אפקטיבי. בעודו מבצע תרגילי חימום, קצת קשה לנוח מכל הפיצוצים, והזיכרונות שוב מציפים אותו: "השהייה במקלט מחזירה אותי 85 שנים לאחור. כשהייתי בן 5 הסתתרנו במקלט המשפחתי בבלגרד, בזמן שחיל האוויר הנאצי הפציץ אותנו. אחת הפצצות נפלה עלינו, חדרה שתי קומות והרגה כמה שכנים שחיפשו אצלנו מקום מסתור. סבתא שלי גוננה עליי, וספגה פגיעות יבשות מרהיטים שנפלו עליה מההדף. מאז איבדתי את הפחד. כמו המלחמות והמבצעים הקודמים, גם המלחמה עם איראן תסתיים מתישהו. לעומת העבר הרחוק, אנחנו מספיק חזקים ויכולים להגן על עצמנו. מנקודת המבט שלי, ב-85 השנים האחרונות הרבה לא השתנה. מסתבר שבמערב אין כל חדש".

אז אין סיבה לפסימיות?
"בתקופת המלחמה עם הנאצים היה יותר גרוע".

לדני הוא שורד אולטימטיבי. בשנת 1944, בהיותו בן שמונה בלבד, הועבר עם משפחתו למחנה הריכוז ברגן-בלזן, והטראומה מלווה אותו עד היום: "אני זוכר כל יום מששת החודשים שהייתי שם - את הרעב, והקור, והקריאות הבלתי פוסקות להתייצב למסדרים, וגדרות-התיל המחשמלות, ומגדלי השמירה, וקציני האס.אס שצרחו עלינו כל הזמן. המראות האלה שראיתי כילד בן שמונה נחרתו עמוק בנפשי". עם הגרמנים הייתה לו עוד התנסות טראומטית כששרד יחד עם עוד ארבעה חברי משלחת את טבח י"א הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972.

לדני הוא פרופסור להנדסת תעשייה וניהול, גמלאי של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ניהול טבלת השיאים וההישגים הספורטיביים שלו מצריך מיומנות נפרדת. כאמור, הוא מחזיק בשיא העולמי בהליכה למרחק של 50 מייל, זכה באליפות העולם ל-100 ק"מ; והוכתר כאלוף ישראל בהליכה תחרותית למרחקים ארוכים במשך עשרות שנים. האלוף הנצחי ייצג את ישראל בשתי אולימפיאדות (מקסיקו סיטי 1968, מינכן 1972); זכה בשני מקצועות באליפות העולם לוותיקים באתלטיקה קלה וקבע שיא עולם לגילאי 70+ בהליכה ל-100 מייל.

על רקע ארון הגביעים בביתו (צילום ארכיון: דני מכליס, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב)

"הייתי בן 70, בשנת פרישה מבן-גוריון, והסטודנטים שלי התקשו להאמין שאדם בגילי מסוגל לצעוד למרחק של 160 קילומטרים. כמה מהם, ביניהם סטודנט שהייתי המנחה שלו לדוקטורט, עדיין שומרים איתי על קשר".

חרף 90 שנותיו, לדני צלול כבדולח. כאשר הוא מתבקש לבחור את ההישג הספורטיבי הגדול ביותר בתולדותיו, אין לו התלבטות: "שבירת שיא עולמי היא אירוע מכונן. התכוננתי לתחרות במשך שנה. הייתי בן 36 כשעצרתי את השעונים על 7 שעות, 23 דקות ו-50 שניות. עד היום השיא הזה שריר וקיים. ואגב, אני הישראלי הראשון שחתום על שיא עולמי באתלטיקה".

עד גיל 72 המשיך להשתתף בתחרויות. בהמשך הוריד הילוך, ועד גיל 83 פינק את עצמו בצעידה סימבולית - קילומטר על כל שנה משנות חייו. בשנים 1987-1985 הסתפק בחצי המנה, ובשלוש השנים האחרונות ויתר על התענוג. "בגילי המתקדם מותר לי לנוח על זרי הדפנה", הוא נאנח. "מישהו פעם חישב את המרחק שגמעתי לאורך הקריירה, והגיע למסקנה שיכולתי להגיע עד הירח".

מתי יקום יורש לשאול לדני?
"אני לא רואה את היום הזה מגיע. ענף ההליכה התחרותית נעלם מישראל, גם מפני שכבר אין צעדות בארץ. ובכלל, מצבנו באתלטיקה קלה לא משהו".

מה בדיוק הבעיה?
"בספורט הישראלי לגווניו השונים יש רתיעה מעבודה יותר מדי קשה, אם כי המקרה שלי יוצא דופן במובן הזה שלא נרתעתי מעבודת פרך".

איך כבשת את הצמרת העולמית בהליכה?
"התברכתי ביכולות פיזיות והייתי ממוקד מטרה. בין התחרויות שמרתי על כושר. היו לי שלושה יריבי אימון טובים, מקיבוץ טל שחר, מעין החורש ומקיסריה. הם נתנו לי פייט טוב במשך המון זמן. לצערי שניים מהם הלכו לעולמם והשלישי פרש".

תוכל להצביע על ספורטאי-על ישראלים זולתך?
"לפני כולם אלה המדליסטים האולימפיים, בעיקר בענפי השייט והתעמלות הקרקע. האצנית אסתר שחמורוב רוט וקופץ המוט אלכס אברבוך נמצאים אצלי גבוה ברשימה. בענפים הקבוצתיים אני פחות מתמצא. גיורא שפיגל ומוטל'ה שפיגלר היו איתי במשלחת לאולימפיאדת מקסיקו סיטי, ויצא לי לעקוב אחרי מוטל'ה כששיחק בניו יורק קוסמוס".

ומה עם דמויות מפתח בענף הכדורסל?
"שמעתי על דני אבדיה. מיקי ברקוביץ' היה באמת משהו מיוחד. עם תנחום כהן מינץ למדתי יחד בטכניון; והיה לי סיפור מעניין עם 'מר כדורסל' יהושע רוזין עליו השלום".

לך על זה
"הוא היה המורה שלי להתעמלות בתיכון בתל אביב, ושמתי לב שהוא מעודד שחקנים עם נתונים גופניים שמתאימים לפיתוח קריירה בתחום הכדורסל. בתעודה קיבלתי אצלו את הציון 'כמעט טוב'. לקראת סיום לימודיי התיכוניים הוא אמר לי 'ממך לא ייצא ספורטאי'. עברו כמה שנים. אחרי ששברתי את השיא העולמי היינו יחד באיזה אירוע. ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא יודע מי אני. 'כן, אתה ההלך שאול לדני', ענה רוזין והוסיף, 'תמיד ידעתי שתהיה ספורטאי מצטיין'".

שאול, תגיד - החלטת כבר מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
"לחגוג את היומולדת העגול הבא, ועד אז לחיות בשקט".

מהו הסוד לאריכות ימים?
"אולי הגנים, ואולי אורח החיים".

פרט ונמק
"אני צמחוני, מתנזר מאלכוהול, מעישון, מקפה ומדברי מתיקה. וכן, פעילות גופנית אינטנסיבית לא מזיקה. וגם סייסטה טובה לבריאות. משקלי 65 קילוגרם, טיפה יותר ממה ששקלתי כשניפצתי את טבלת השיאים בהליכה ל-50 מייל".

ומה מתוכנן לחגיגות ה-90?
"אני שוקל להזמין פיצה, ואולי מישהו ינסה להפתיע אותי, אבל בגלל המלחמה לא נלך רחוק מדי".

שיאן העולם הישראלי ממשיך להתאמן במקלט: "לא רואה שקם לי יורש"

רגע לפני יום הולדת 90, ההלך פרופסור שאול לדני לא עוצר: "שוקל לחגוג עם פיצה". וגם מה הסוד שלו לאריכות ימים?