לקראת כל אולימפיאדה אנחנו תמיד אוהבים לסמן את התקוות הכי גדולות, הנציגים/ות שרואים בהם/ן בתור המועמדים/ות הכי חזקים/ות לזכות במדליה. העניין הוא, שתמיד מדובר באותם ענפים קבועים: ג'ודו, שייט, ואולי עוד הבלחה בענף נוסף. בשנה האחרונה קיבלנו בשורה מרעננת ביותר, שהפכה לעוד יותר חד משמעית עם אליפות העולם בבריכות קצרות שננעלה לאחרונה - הפוטנציאל העצום של אנסטסיה גורבנקו, מי שיכולה להיות אחת התקוות האולימפיות שלנו לפריז 2024.
השחיינית המוכשרת, ואולי למעשה המוכשרת ביותר בתולדות המדינה, סיימה את האליפות הנחשבת באבו דאבי עם שתי מדליות זהב על הצוואר (50 מטרים חזה ו-100 מטרים מעורב אישי), ובמקביל השתתפה בעוד שלושה משחים כאשר בשניים מהם העפילה לחצי הגמר (100 מטרים גב ו-100 מטרים חזה). דרך פשוט מדהימה לסיים שנה יוצאת מגדר הרגיל, שנה בה היא הגיעה לגמר ליגת ה-ISL ורשמה שם הישגים פנטסטיים, שנה בה היא זכתה באליפות אירופה בבריכות קצרות ובבריכות אולימפיות (!), שנה בה היא דפקה הופעה נדירה עבור שחיין/נית מישראל במשחקים האולימפיים בטוקיו, שנה בה היא ניפצה כמות בלתי ספירה של שיאי ישראל.
כמובן שיש שיגידו שההישג האחרון שלה באיחוד האמירויות לא אומר שום דבר, שכן מדובר בבריכות קצרות בלבד. הטענות יכולות לכלול משפטים כגון "זו אליפות הרבה פחות נחשבת והרבה יותר קל להגיע להישגים בזה", "זה ארבעה חודשים אחרי האולימפיאדה, אין שם מתחרות רציניות", וכמובן - "ככה זה עם ספורטאים ישראלים, מצטיינים בתחרויות הפחות נחשבות וכשמגיעים לדבר האמיתי עושים במכנסיים".
אז בואו נעבור על כל אחת מטענות האנטי הללו בנפרד. ראשית, המחשבה שאליפות העולם בבריכות קצרות הרבה פחות מעניינת ופחות קשה היא שגויה מהיסוד. זה נכון שלבריכות האולימפיות יש חשיבות גבוהה יותר מבחינת יוקרה, כי אלו הבריכות שמשתמשים במשחקים האולימפיים. אבל בסופו של דבר כמעט ולא קיים הבדל אמיתי בין שתי אליפויות העולם, שכן זה עדיין שחייה לכל דבר, ענף בו מודדים מי מגיע ראשון לקיר. זה לא כמו ההבדל בין היאבקות (ענף אולימפי) לג'יו ג'יטסו (ענף לא אולימפי), בין גלישה (ענף אולימפי) לסקי מים (ענף לא אולימפי), בין חץ וקשת (ענף אולימפי) לדארטס (ענף לא אולימפי) ובין בדמינטון (ענף אולימפי) למטקות (ענף שהלוואי ויהיה אולימפי). במקרה שלנו, בשתי אליפויות העולם הללו מדובר בשחייה, וההבדל הוא נטו טכני.
שתי מדליות זהב מדהימות. גורבנקו (GETTY)
לגבי הטענה השנייה, אותה אומרים אנשים שפשוט לא מבינים בשחייה ולא מכירים את המתחרים. אוקיי, אז קייטי לדקי לא לקחה חלק באליפות באבו דאבי, אבל כל כך הרבה שמות אחרים מוכרים כן היו שם: שרה שוסטרום, יופיי ז'אנג, מרגרט מקניל (רק בת 21 וכבר שם גלובלי בענף, הצטיינה מאוד בטוקיו) ועוד רבות אחרות טובות שאכן היו באולימפיאדה האחרונה ולא ויתרו על האליפות רק בגלל הטייטל "בריכות קצרות".
אגב, לכל אלה שמקטינים את ההישג של גורבנקו - בגמר ה-100 מטרים מעורב אישי התחרו מולה שתי אלופות אירופה מ-2018 בבריכות אולימפיות, אלופת אירופה מ-2016 בבריכות אולימפיות, סגנית אלופת העולם 2015 בבריכות אולימפיות, שתי יריבות שהגיעו לחצי הגמר בטוקיו, וזה עוד בלי להזכיר את מלאני מרגאליס - אלופה אולימפית מריו 2016 ואלופת העולם מ-2017 ו-2019 בבריכות אולימפיות. בגמר ה-50 מטרים חזה התחרו מולה אלופת אירופה בבריכות אולימפיות, סגנית אלופת אירופה בבריכות אולימפיות ומתחרות נוספות שהגיעו לחצאי גמר בטוקיו. בקיצור, לא טיול בפארק.
ונעבור כעת לטענה השלישית. אנחנו התרגלנו בהיסטוריה שלנו לאכזבות, כשלונות ופאדיחות, אבל בואו נדע גם לפרגן כשצריך ולכוון את התקווה שלנו כלפי הנציגים/ות שבאמת ראויים/ות לכך. זה עבד לנו בטוקיו, והנה קיבלנו מדליות בענפים חדשים בהם מעולם לא רשמנו פודיום אולימפי: התעמלות מכשירים עם ארטיום דולגופיאט, התעמלות אמנותית עם לינוי אשרם וטקוואנדו עם אבישג סמברג. שלושתם הגיעו להישגים מצוינים בתחרויות שונות, חלקן נחשבות יותר וחלקן נחשבות פחות, ובדבר האמיתי לא עשו במכנסיים ולא נעליים.
גורבנקו היא בדיוק בקליבר הזה, והיא הראתה ניצוצות לכך בקיץ האחרון במעמד הכי גדול בעולם, עוד לפני שמלאו לה 18. אז מי אנחנו שנקטין את ההישגים שלה עד כה? למה להיות שליליים כל כך לנוכח הכבוד הבין לאומי העצום שהיא מספקת לנו? מי אנחנו שנקבע איזו מדליה משמעותית יותר או פחות, כשהכל בסופו של דבר זה אמצעי להשגת המטרה (מטרה שהופכת מיום ליום למאוד אפשרית)? להיפך, אנחנו צריכים לחבק כשרונות כאלה, וככה נוכל להגיד בסיום המסע, כשדגל ישראל יתנופף בפריז - "ההישג הזה שלנו".
שם דבר בעולם השחייה. מרגרט מקניל (GETTY)