שירת הסיינה

פיאניג'יאני צמח בסיינה בתור עוזר מאמן במשך כ-10 שנים. בתחילת 2006/7 מונה למאמן ראשי במקום קרלו רקאלקטי ומאז הקבוצה לא מפסיקה לנצח באיטליה. סיינה שייטה בארבע העונות האחרונות לאליפויות מקומיות ללא בעיות מיוחדות. ההצלחה של פיאניג'יאני השתלמה ובשלהי 2009 הוא מונה למאמן נבחרת איטליה (שוב במקום רקאלקטי), שהתמודדה במוקדמות מול ישראל ותפגוש אותה שוב ביורובאסקט הקרוב בליטא. כך שלמעשה המאמן אחראי על שתי ספינות הדגל האחרונות של הכדורסל בארץ המגף.

אחרי שלא הצליח להעפיל בעונה שעברה לפיינל פור, החליט פיאניג'יאני שהגיע הזמן לפרק חלק מהחבילה שהרכיב ב-2006. שון סטונרוק, קשישטוף לברינוביץ' ומרקו קרארטו נשארו, אבל טרל מקינטייר, הנרי דומרקאנט, דייויד הוקינס ובנג'מין אזה שוחררו ורומיין סאטו המצוין עבר לפנאתינייקוס. במקומם החזיר המאמן את רימאס קאוקינאס מעונת גלות במדריד, צרף את דייויד מוס, מאליק האיירטסון ומילובאן ראקוביץ'. גולת הכותרת הייתה החתמתם של בו מקאלב, שהוביל בעונה שעברה את פרטיזן בלגרד את הפיינל פור (אחרי ניצחון על מכבי ת"א בסדרת ההצלבה), ומארקו יאריץ', שחזר לאיטליה שמונה שנים אחרי שעזב את קינדר בולוניה לטובת קדנציה ארוכה ב-NBA ועוד חלטורה קטנה בריאל מדריד.

הפתיחה הייתה יוצאת מן הכלל. סיינה דהרה בשלב הבתים וסיימה במקום הראשון בבית, שכלל גם את אלופת אירופה ברצלונה ואת פנרבחצ'ה-אולקר של נבן ספאחיה. האיטלקים סיימו במאזן 2:8, השני בטיבו ביורוליג אחרי מכבי תל אביב (1:9). העסק התחיל קצת להסתבך בטופ 16 עם הפסד בית לריאל מדריד, אבל שתי הצגות בשני המחזורים האחרונים על אפס פילזן (76:88, 15 לראקוביץ') ובמדריד על ריאל (77:95, 17 האיירטסון), במה שהפך למשחקו האחרון של אטורה מסינה בבירת ספרד, הבטיחו את הכרטיס להצלבה.

סיינה סבלה בחלקים של העונה מחוסר יציבות, בעיקר בשל פציעתו של בו מקאלב, שהחמיץ את כל הטופ 16, אחרי שנתן שלב בתים פנטסטי (15.5 נק' למשחק). היא פתחה עם שמונה ניצחונות ב-9 משחקים ואחר כך הפסידה שלושה. השיא הגיע בסדרת רבע הגמר מול אולימפיאקוס. אחרי החגיגה על ריאל מדריד, הגיעה המחצית הגרועה ביותר של קבוצה ביורוליג אי פעם - סיינה הושפלה 47:9 במחצית על ידי היוונים בדרך לתבוסה ב-48 הפרש. חוסר היציבות נמשך בשאר המשחקים, הפעם חזק כלפי מעלה, החניכים של סימונה פיאניג'יאני נקמו באולימפיאקוס ועם שלושה ניצחונות רצופים שלחו אותה מוקדם מהצפוי לחופשה בפיראוס, וחזרו לפיינל פור אחרי שלוש שנות היעדרות.

אין ספק שסיינה היא הקבוצה הכי לא צפויה בפיינל פור. הבעיה היחידה היא העבר המעט לוזרי. שלוש פעמים הגיע המועדון, שמאומץ על ידי הבנק המצליח "מונטה דיי-פאסקי", למעמד הכי נחשב ביבשת. שלוש פעמים בהם מפלס הציפיות היה גבוה. שלוש פעמים שהסתיימו בשלושה הפסדים כבר בחצי הגמר. פעמיים הם הודחו על ידי יריבות מקומיות. ב-2003 על ידי טרוויזו (65:62) ופעם נוספת ב-2004 בהיכל נוקיה ב-2004 על ידי סקיפר בולוניה (103:102), כאשר גם שחקנים מוכחים ברמה האירופית כמו ת'יוס אדני, ג'יאקומו גלאנדה ואלפונסו פורד (אחד הקלעים הגדולים ביותר ביורוליג, שמת ממחלת הסרטן) לא הצליחו למנוע את ההדחות. הפעם השלישית והאחרונה הייתה ב-2008 בהפסד 92:85 למכבי ת"א וצביקה שרף.

האם הפעם יש לסיינה את מה שדרוש כדי לעשות את הצעד הנוסף ולהעפיל לגמר? האם הירוקים מאיטליה יכולים לגבור על הירוקים מיוון? מבחינת המאצ'-אפים, זה לא נראה מדהים. עם כל הכבוד לבו מקאלב, שחוזר לכושר טוב אחרי הפציעה, דימיטריס דיאמנטידיס הוא שחקן יותר דומיננטי. וגם התוספת של מארקו יאריץ' וניקוס זיסיס לא הופכת את הקו האחורי של סיינה ליותר טוב מזה של פנאתינייקוס. אבל מה שמייחד את אלופת איטליה זו הקבוצתיות. בסיינה אין שחקן אחד או שניים שבולטים מעל כולם כמו חואן קרלוס נבארו בברצלונה, דיאמנטידיס בפאו או אפילו סופו ופארגו במכבי. ביום נתון מאליק האיירטסון יכול לקלוע 25 מול אולימפיאקוס, או רימאס קאוקינאס 33 נגד ריאל מדריד וגם ראקוביץ', דייויד מוס, יאריץ' ואפילו פייטרו אראדורי יכולים להשתגע.

הפעם פיאניג'יאני יודע שזו הקבוצה הכי טובה ורחבה שהייתה לו. אבל עם זאת, אין ספק שסיינה נחשבת אנדרדוג מול פנאתינייקוס ומכבי ת"א. אז איך זה ייגמר? לא ברור. כנראה גם זכיה ביורוליג היא לא מה שיציל את הכדורסל האיטלקי, אבל היא כן תהיה ניסיון החייאה ראשון למעצמה שהייתה ונעלמה. אולי ההמשך יגיע ביורובאסקט. עם פיאניג'יאני.