שלב ההוכחות: האם מנצ'סטר יונייטד רלוונטית למאבק האליפות?

למרות חוסר יציבות, אולה גונאר סולישאר הצליח לעשות במנצ'סטר יונייטד מה שרק פרגי עשה לפניו. האם זה יספיק כדי להיאבק עם ליברפול וסיטי על האליפות העונה? לא בטוח

דני פורת
דני פורת  17.01.21 - 15:36
תחילת כתבה

בחודש שעבר ציין אולה גונאר סולשיאר שנתיים מאז מונה למנג'ר זמני במנצ'סטר יונייטד. תקופת כהונתו מאופיינת בגלים. את תחילת הקדנציה פתח עם תשעה ניצחונות ליגה ב-11 מחזורים שהעניקו לו חוזה קבע לשלוש שנים. לאחר מכן הגיעה נסיגה גדולה, מחודש מארס 2019 עד למעשה פרוץ משבר הקורונה, שהעלתה שוב את הספקות באשר לחוסר הניסיון שלו. עם הריסטארט חזרה יונייטד לנצח, סיימה במקום השלישי והבטיחה את הכרטיס לשלב הבתים של האלופות. ובעונה הנוכחית, ירידה נוספת שהשאירה את השדים האדומים בראשית נובמבר סמוך לקרקעית הטבלה, ולאחר מכן שוב זינוק גדול קדימה.

בימים אלו, סולשיאר תופס את הגל הנכון: בראשית נובמבר, אחרי ההפסד לארסנל 1:0 באולד טראפורד, נתקעה יונייטד במקום ה-15 בפרמיירליג עם 7 נקודות מ-18 אפשריות, אך מאותו רגע ואילך, היא ביצעה ריצה מרשימה שנמשכת עד לרגע זה: תשעה ניצחונות ב-11 מחזורים שמציבים אותה, למרבה הפלא, במקום הראשון באנגליה עם שלוש נקודות יתרון על פני ליברפול, רגע לפני מה שמכונה "משחק העונה" באנפילד. שני משחקים לסיום הסיבוב הראשון, נמצאים השדים האדומים במקום בו לא היו מאז עונת 2012/13, שנת הפרישה של אלכס פרגוסון, שהסתיימה כמובן עם אליפות מספר 20. האחרונה עד עצם היום הזה.

השאלה המתבקשת היא האם מנצ'סטר יונייטד היא באמת גורם רלוונטי למאבק האליפות? העובדות מדברות על כך שסולשיאר הצליח לקדם את השדים האדומים ל-70 אחוזי הצלחה עד כה, ששווים ל-80 נקודות ליגה בסיום העונה. בשלוש השנים האחרונות בהן מנצ'סטר סיטי וליברפול השאירו אבק לכל הליגה, האלופה סיימה עם 99, 100 ו-98 נקודות. המספרים הללו כבר לא יכולים לחזור בעונה הקורונה המוזרה שמתגלה לנו מול העיניים. עם זאת צריך לומר בהערכה זהירה, שגם 80 נקודות לא יספיקו לאליפות. משמע, לא רק שליברפול וסיטי צפויות לחזור, יונייטד חייבת להשתפר, אם ברצונה לזכות באליפות ראשונה בעידן שאחרי פרגי.

רוב הפרשנים באנגליה עדיין מאמינים כי הקרב על התואר יקבע במרוץ בין שני הסוסים הבכירים יורגן קלופ ופפ גווארדיולה, למרות שניצחון של סולשיאר באנפילד יכול לשנות את המנגינה. יונייטד כרגע נהנית מפריבילגיה שאין לסיטי וליברפול. לפי שעה, היא הקבוצה שניזוקה הכי פחות מהשלכות הקורונה ומכת פציעות. האלופה איבדה העונה כאמור את שני הבלמים הפותחים שלה וירג'יל ואן דייק וג'ו גומז, ועדיין עסוקה בהתאמות. סיטי מצידה מג'נגלת אחרי הפציעות לסירוגין של סרחיו אגוארו וגבריאל ז'סוס וכבר איבדה חצי הרכב כתוצאה מתוצאות חיוביות לנגיף הקורונה. יונייטד עדיין לא חוותה פציעה משמעותית של שחקן מפתח ולמעט אלכס טלס, אף אחד לא חלה בקורונה.

והנה כמה מילות שבח: בשנה וחצי הראשונה בתפקיד, סולשיאר זכה לביקורת על כך שהקבוצה שלו חד גונית ובנויה על התקפות מתפרצות. העונה הזאת, היא מגלה מעט יותר מימדים ולראיה, למעט ההפסדים לקריסטל פאלאס ולארסנל, השכילה לנצח את כל היריבות שמתפלשות בחלק התחתון של הטבלה - זאת אגב, בניגוד מובהק ליריבה הבאה שלה, ליברפול, שמצטיינת בעיקר במשחקים הגדולים. טענה אחרת שנשמעת היא שיונייטד תלויה באופן דרסטי בברונו פרננדש. הרכש הכי משמעותי שלה בינואר ממשיך לספק את הסחורה משחק אחרי משחק עם 11 שערים ו-7 בישולים ב-17 הופעות, אבל לאחרונה נראה שגם במשחקים פחות טובים שלו, אחרים מצליחים להתעלות.

בעונה הזאת, כך זה מרגיש, ליונייטד יש הרבה יותר עומק ותחרות על מקום בהרכב. קחו לדוגמא את פול פוגבה, שהיה מעין באנקר אצל ז'וזה מוריניו, חווה מספר פעמים את אימת הספסל (ייתכן כי על רקע ההצהרות הבעייתיות של הסוכן שלו מינו ראיולה), ומאז ששב להרכב גילה מחדש את האיכויות המוכרות שלו, כולל שער ניצחון מול ברנלי באמצע השבוע. למעשה בששת השבועות האחרונים, הצרפתי מסכן יותר את השער של היריבה וגם העלה את מספר מסירות המפתח שלו באופן ניכר.

הדברים נכונים גם לשחקנים כמו השוער דויד דה חאה, שנוצרה לו תחרות חדשה עם החזרה של דין הנדרסון מהשאלה משפילד יונייטד, ואפילו לוק שואו, שחזר לכושר טוב רק אחרי שהנחיתו את טלס על פיסת הדשא הקבועה שלו באולד טראפורד. לפתע גם אריק באיי כשיר והצליח להוריד לספסל את ויקטור לינדלוף הבלתי יציב, ובחוד ההתקפה, ליונייטד יש סוף סוף מספר 9, בדמות אדינסון קבאני, שנושף בעורפו של אנתוני מרסיאל – כל זאת בהנחה שישמור על כשירות.

כאשר אד וודורד, האיש החזק במנצ'סטר יונייטד, הודיע על הארכת חוזה של סולשיאר, הוא דיבר על בניה לטווח הארוך (קרא לזה "אתחול תרבותי") וציין את המנג'ר הנורבגי לטובה בשני אופנים: הראשון, היכולת של סולשיאר להקנות משמעת וסדר בחדר ההלבשה של יונייטד (אולי בניגוד לקודמיו בתפקיד) וניכר שלמרות כל המשברים אליהם נקלע, כולל הדחה מליגת האלופות, חלוץ העבר מצליח לנווט את הספינה, לבצע סדרות חינוך כשצריך (למייסון גרינווד או לפול פוגבה) ולהגן על השחקנים שלו ברגעים הקשים (הארי מגווייר, שהואשם בתקיפה במהלך חופשת קיץ).

וודורד גם מאמין שסולשיאר הוא האיש הנכון שיכול לבנות את דור העתיד של יונייטד ולקדם שחקנים צעירים. לאחרונה רכשה מנצ'סטר יונייטד את אמדו דיאלו, הכישרון הלא מלוטש מאטאלנטה ולפי כל מה שמסופר, לנורבגי יש חלק גדול ומילה בכל הנוגע למערך הסקאוטינג ובחירת השחקנים החדשים. נכון, הוא לא קיבל בקיץ את ג'יידון סאנצ'ו שכל כך רצה מדורטמונד, אבל מצד שני ביונייטד יכולים לסמוך עליו, בניגוד למקרה של קודמו מוריניו, שלא יזרוק את האחריות במקרה של כישלון על ההנהלה שלא פינקה אותו בחלון ההעברות וישאיר את הכביסה המלוכלכת בבית.

העובדה שמנצ'סטר יונייטד הודחה מליגת האלופות ונשרה שוב לליגה האירופית, יכולה לתת לה יתרון מסוים במאבקי הפרמיירליג, אם כי עדיין זו האליפות של ליברפול וסיטי לאבד, יותר מאשר של יונייטד לזכות. בשביל לחלום על הכתר, יונייטד של סולשיאר צריכה לגלות יציבות ארוכת טווח – מה שעדיין לא קרה תחת המנג'ר הצעיר. במקרה הסביר שבו סיטי וליברפול יחזרו לעצמן, יונייטד צריכה לשאוף להישאר קרובה, ואז לחזור להיאבק על השחקנים הטובים בשוק ובעונה הבאה כבר להכריז על מועמדות לתואר. למרות שעברנו את כריסמס, וכמעט סיבוב שלם, קשה מאוד להעריך אם יונייטד הזאת יכולה לרוץ עד הסוף.