פפ גווארדיולה, שחוגג היום את יום הולדתו ה-50, קיבל אתמול שתי מתנות. תחילה היה זה התיקו 0:0 בין ליברפול ומנצ'סטר יונייטד, שתי היריבות הגדולות שלו. ואז היו אלו השחקנים שלו במנצ'סטר סיטי שכיבדו אותו בארבעה שערים בניצחון המוחץ על קריסטל פאלאס. המאבק בצמרת הפרמיירליג פתוח מתמיד ויש לא פחות משש קבוצות עם סיכוי טוב לזכות באליפות, אבל נכון לרגע זה סיטי נראית הטובה והבשלה ביותר להניף בסוף "עונת הקורונה" את גביע האליפות.
אבל לא משנה איך תסתיים העונה הזו, דבר אחד בטוח: ב-13 השנים שעברו מאז שהחליט לפתוח בקריירה של מאמן, גווארדיולה הוא כבר אחד הגדולים בהיסטוריה. זה קשור כמובן לתארים שבהם זכה עם שלוש הקבוצות שלו - אבל קשור לא פחות מכך להשפעה שלו על עולם הכדורגל.
מאז אריגו סאקי, מאמנה האגדי של מילאן בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, לא היה מאמן שהשפיע כל כך על עולם הכדורגל כולו, על דרך החשיבה של המאמנים השונים. עבור מאמנים רבים, פפ הוא ההשראה הגדולה ביותר. גווארדיולה כמובן לא המציא שום דבר חדש. ואם נלך אחורה בזמן נגלה שבעצם כל מאמן עבר גדול הושפע מאלו שהיו לפניו. גם סאקי וגם גווארדיולה הושפעו בעיקר מהאסכולה ההולנדית, זו של רינוס מיכלס, מי שנחשב עדיין לגדול מאמני הכדורגל בכל הזמנים.
יוהאן קרויף היה תלמידו של מיכלס ושנים לאחר מכן מורו ורבו של פפ, כאשר העלה אותו להרכב הראשון של ה"דרים טים", ברצלונה שזכתה בארבע אליפויות רצופות בתחילת שנות ה-90 ובגביע האלופות הראשון שלה, ב-1992. פפ הוא בעצם ממשיך דרכו של יוהאן קרויף, רק שהוא לקח את השיטה והפילוסופיה של קרויף, ושכלל אותה. לקח אותה עוד כמה צעדים קדימה.
לדעת רבים ברצלונה של פפ, זו שזכתה בליגת האלופות ב-2009 וב-2011, שניצחה את ריאל מדריד 2:6 בברנבאו, הייתה אחת מקבוצות הכדורגל הטובות והאטרקטיביות ביותר ששיחקו אי פעם את המשחק.
אחרי שמיצה את עצמו בברצלונה, הקבוצה של חייו, פפ הפתיע כשעבר לאמן את באיירן מינכן. הוא זכה בשלוש אליפויות אבל לא הצליח להגיע לגמר הצ'מפיונס.
התחנה הבאה הייתה הפרמיירליג, ומנצ'סטר סיטי, איתה זכה כבר בשתי אליפויות (ואולי השלישית בדרך). גם עם סיטי הוא עדיין לא הצליח להגיע לגמר הצ'מפיונס (ואפילו לא לחצי הגמר), ואין ספק שמדובר באכזבה הכי גדולה בקריירה שלו. ועדיין פפ מרוצה בסיטי. מעל ומעבר. לא מכבר האריך את החוזה שלו בקבוצה עד 2023. וזה אומר שאם יגיע לסיום החוזה הוא יהיה 7 שנים ברציפות באותה קבוצה. וזה לא דבר שהוא חשב פעם שיקרה לו. הוא לא מפסיק לנסות ולשפר את הקבוצה ומאין שלבסוף יגיע גם התואר בו הוא חושק יותר מכל: ליגת האלופות.
בגיל 50 פפ גווארדיולה יכול להביט לאחור בגאווה. הוא זכה ב-29 תארים, שזה יותר מהנמסיס הגדול ז'וזה מוריניו (25). בקרב המאמנים שעבדו בליגות הגדולות באירופה יש רק אחד שמקדים אותו, אלכס פרגוסון, שזכה ב-48 תארים. אבל כש"פרגי" היה בן 50 היו לו "רק" 16 תארים.
התארים הם החשובים ביותר, זה ברור. אבל המקרה של פפ גווארדיולה הוא שונה. כי פה באמת מדובר במאמן היסטורי, כזה ששינה תפיסות עולם, כזה שהיווה השראה למאות ואלפי מאמני כדורגל בכל פינה בעולם. וזו בסופו של דבר הגדולה האמיתית שלו.