בדמות ארסן ונגר: החיבור של אריק לכדורגל

לזמר שהלך לעולמו ב-2013 היה ידע עצום, מה שבא לידי ביטוי בהרבה שיחות מרתקות ומשחקי זיכרון. אחת הנקודות הבולטות הייתה עצם הצידוד שלו במנג'ר ארסנל לשעבר. פרק מספרו של נדב יעקבי, "לא היה כדבר הזה"

נדב יעקבי
נדב יעקבי  13.08.21 - 16:00
תחילת כתבה

"פרשת ספורצה" הייתה אירוע מכונן מבחינתי. כשהיא התרחשה עמדתי בפני אתגר לא פשוט: איך להחזיר לעצמי את מעמדי כבר סמכא של ממש. כאחד שאכן ניחן בזיכרון פנומנלי, כפי שרבים וטובים נוטים לחשוב, כמי שמוחו עמוס באינספור פרטים חשובים ולא חשובים מההיסטוריה של הכדורגל. מין פרופסור מיכאל הרסגור שכזה, רק שבמקום לזכור את מידת הנעליים של כל אחת משש נשותיו של הנרי השמיני, אני אמור לענות בלי להתבלבל ובלי לטעות מה היו שמות כל 14 ילדיו של גארינצ'ה.

  • הפרק מתוך ספרו החדש של נדב יעקבי "לא היה כדבר הזה" בהוצאת "קוראים". הטבה מיוחדת לגולשי אתר ערוץ הספורט: הנחה של 20 ש"ח בהוספת קוד קופון NADAV20 באתר ההוצאה: korim.co.il

הפרשה התפוצצה לפני כמה שנים. זה קרה לעת ערב כשהטלפון צלצל. אריק היה על הקו. הוא ביקש שאזכיר לו מי היה השחקן השווייצרי ששיחק בבאיירן מינכן. "אני לא זוכר" עניתי לו. "תתאמץ", הוא דרש. אז התאמצתי, באמת שהתאמצתי. אפילו בדקתי בוויקיפדיה. נאדה. "אתה בטוח שהיה שחקן שווייצרי בבאיירן", שאלתי. "אני מתפלא עליך", הוא ענה בקולו העמוק, בטון חצי נזפני חצי מחויך. "אני אבדוק ואחזור אליך", הבטחתי.

לא חזרתי אליו. לא היה לי נעים לומר לאריק איינשטיין הגדול, שעם כל הכבוד לעקשנות שלו, לא היה אף שחקן שווייצרי בבאיירן מינכן. ואז צלצל הטלפון. "ספורצה", הוא אמר. לרגע לא הבנתי מה בדיוק הוא אומר. "ספורצה", הוא אמר שוב, בלי להוסיף מילה נוספת.

הרגשתי כאילו קיבלתי פטיש 5 קילו על הראש. ברור! צ'יריאקו ספורצה! איך יכולתי לפספס? זה השווייצרי ששיחק בבאיירן מינכן. "אריק, שיחקת אותה. אתה צודק", אמרתי בהתנצלות. "שזה לא יקרה עוד פעם, אה"? הוא ענה. ושוב לא הייתי בטוח אם הוא נוזף בי או סתם מתלוצץ. או שני הדברים גם יחד. כנראה שני הדברים גם יחד.

לפני הכל, בואו נבהיר דבר אחד חשוב: לא הייתי חבר של אריק איינשטיין, במובן המקובל של המילה. כל חיי נפגשתי איתו חמש או שש פעמים, לרוב די במקרה. אי שם בסוף שנות ה-80 יצא לנו להכיר בביתו של הקשב מיקי גורדוס, כשחבורה מובחרת התכנסה כדי לחזות בשידורים של נאפולי נגד מילאן. אחר כך ישבתי איתו פעם או פעמיים ב"כתר המזרח" ודיברנו על מה שיהיה במונדיאל של 1990. סיפרתי לו על תומאס הסלר ואמרתי שלדעתי הוא יהיה הכוכב הגדול של המונדיאל. לא פגעתי בדיוק בול, אבל הסלר נכנס לשיר "ואלה שמות".

ואז במשך שבע-שמונה שנים הפכנו לחברים-טלפוניים. לרוב זה היה הוא שמתקשר, לפחות פעמיים בשבוע, לפעמים יותר, וכמעט תמיד היו לו שאלות בענייני כדורגל. היו לנו מאות שיחות כאלה.

אחרי שהתחלתי את סדרת הראיונות ב"בלייזר" עם אנשי כדורגל, החלטתי שהגיע הזמן לעשות דבר כזה גם עם אריק. אני מודה, מהרגע שהתחלנו להיות בקשר, בער בי הרצון לראיין אותו. אבל מעולם לא העזתי להציע, בעיקר משום שכיבדתי אותו ולא רציתי להפוך את הקשר בינינו למשהו "מקצועי". אני יודע שהוא מאוד העריך את זה. אבל אז חשבתי שהרעיון לראיון בנושא כדורגל בלבד עשוי לקסום לו. בלי שאלות על מוזיקה, קריירה, משפחה וגיא בוקאטי. מהשיחות עימו כבר הבנתי שיהיו מספיק סיפורים לכתבה מצוינת.

כמו למשל על הנסיעה שלו ושל משה איש כסית למשחק של הפועל תל אביב בנתניה בשנות ה-60. "זה היה צריך להיות משחק האליפות של הפועל. נסענו עם בקבוקי שמפניה לנתניה. אבל הפועל הפסידה ואת הבקבוקים זרקנו אל האדמה בין הקרשים של היציע".

יום אחד אזרתי עוז, צלצלתי אליו ובדחילו ורחימו שאלתי אותו אם יסכים להתראיין. "כן, למה לא", הוא ענה. אז מתי נוכל לעשות את זה? "עכשיו אני קצת עסוק, דבר איתי". באותו רגע הבנתי שראיון כנראה כבר לא יהיה.

פה ושם השיחות זרמו גם למחוזות אחרים. הוא אהב לספר לי על הנסיעה שלו ושל אורי זוהר לטורקיה בשנות ה-60, ואני שאלתי אותו על השיר המטופש "שייק" ("תנו לי קצב ארוטי, אז ארקוד עד חצות") מהסרט "דליה והמלחים". או כשסיפר לי איך ראה במועדון קטן בניו יורק בשנות ה-60 בחור שחור מנגן בגיטרה ולא מפסיק, גם כשהפכו את הכיסאות. "זה היה ג'ימי הנדריקס".

למרות שהיה מתקשר לפעמים בשעות מוזרות, הוא אף פעם לא היה נודניק. ולמרות שלא היינו חברי נפש, הוא נעתר בשמחה לבקשתי והקליט ברכה מיוחדת לבר המצווה של בני, נמרוד.

אריק היה ידען כדורגל היסטרי. הוא זכר משחקים, קבוצות ושחקנים מלפני 40 ו-50 שנה. היינו מתחרים בינינו מי יזכור יותר שמות מההרכב של לידס יונייטד שזכתה באליפות אנגליה ב-1962. הוא ניצח. ברור. שלושה ימים לפני שנפטר, הוא התקשר כדי שאזכיר לו את שמו של ההולנדי השחור ששיחק בצ'לסי כשזו שיחקה מול הפועל תל אביב. כשהתגובה הראשונה שלי הייתה "רגע, תן לי להיזכר", אריק זרק: "שלא תהיה לנו עוד פעם פרשת ספורצה, כן?".

אחרי כמה דקות הוא קיבל את השם המדויק (מריו מלכיוט, אם זה ממש חשוב לכם לדעת), ואז התפנינו לדבר גם על דברים אחרים. אצל אריק דברים אחרים היו בדרך כלל הפועל תל אביב וארסנל. הוא לא החמיץ אף שידור של שתי האדומות שלו, ותמיד גם היה לו חשוב לדעת מי השדרים שישדרו את המשחקים. כולם ידעו עד כמה אריק הוא אוהד שרוף של הפועל תל אביב, אבל מעטים ידעו שהוא שרוף לא פחות של "התותחנים". והיה לו מה להגיד על מה שקורה בקבוצה מצפון לונדון לא פחות ממה שהיה לו מה להגיד על הנעשה בהפועל.

בעיקר כאב לו על ארסן ונגר, המנג'ר הצרפתי של ארסנל. באחת העונות האחרונות, כשארסנל נראתה איום ונורא, כשכל הכוכבים עזבו אותה בזה אחר זה, ובעיקר אחרי שרובין ואן פרסי עבר למנצ'סטר יונייטד, מרבית הפרשנים טענו שארסן ונגר צריך ללכת. שעם כל הכבוד להישגים המופלאים שלו בתחילת דרכו בקבוצה, כל האליפויות והגביעים - אחרי 8 שנים בלי אף תואר, הוא צריך ללכת.

גם אני, כמו רבים וטובים אחרים, חשבתי כך. גם כתבתי את דעתי וגם הבעתי אותה. גם באוזניו של אריק, בשיחות רבות שהיו לנו בנושא. בדרך כלל אריק לא היה מתעקש והשיחות היו תמיד זורמות לכיוונים מחוייכים. אבל אם היה נושא שבו אריק היה נחוש - זה היה בקשר לארסן ונגר. "אז מה, הוא גמר את הסוס? הוא צריך ללכת? אתם לא יודעים על מה אתם מדברים", הוא אמר לי בכעס. "שכחתם את כל השנים הגדולות שלו? נראה לכם שהוא שכח כדורגל? הרי ארסנל מעולם לא שיחקה כדורגל כל כך יפה כמו בתקופה של ונגר. הוא עוד יוכיח לכולם שהם טועים, וגם לך".

לפעמים נראה היה שהוא לוקח את זה באופן אישי. הסיפור של ונגר נגע לליבו, כך חשבתי אז. התווכחתי איתו, לא הסכמתי איתו. ואז התחילה העונה של 2013, והיא התחילה מצוין מבחינת ארסנל. הקבוצה ניצחה משחק אחר משחק. מסוט אוזיל, ארון ראמזי, אוליבייה ז'ירו וכל היתר סיפקו חוויות כדורגל על בסיס קבוע. גם בליגה וגם בליגת האלופות. ארסנל נראתה כמו הדבר האמיתי.

הטלפון צילצל. "אז מה, הוא גמר את הסוס?", שמעתי את הגיחוך שבקולו. "הוא שכח להיות מאמן?". ניסיתי לומר לו שזו רק תחילת העונה, וכבר היו עונות קודמות שבהן ארסנל פתחה מצוין אבל דעכה בהמשך. אבל אריק נשמע מאושר, בעיקר בשביל ארסן ונגר.

בשבת האחרונה לחייו, אחרי שקיבל את התשובה לגבי ההולנדי של צ'לסי, אריק התעניין במשחק של ארסנל ביום שלישי בליגת האלופות. "הם משחקים נגד מארסיי", אמרתי לו. "אתה תשדר את זה?", הוא שאל. לא, עניתי, אני אשדר את דורטמונד נגד נאפולי, המשחק השני בבית הזה. "אבל אל תדאג, ארסנל ינצחו את מארסיי גם בלעדיי". צחקתי, וגם הוא צחק. "ואל תפטרו לי את ונגר, אתה שומע?".

ביום שלישי בערב, כמה דקות לפני שנכנסתי לאולפן לשידור של אולפן ליגת האלופות, נמרוד מתקשר. "אבא שמעת? הודיעו עכשיו שאריק במצב קשה בבית חולים". לא היה זמן לברר מה קרה ונכנסנו לאולפן. קיוויתי שיהיה בסדר, כמו כולם. קצת אחרי 11 בלילה, תוך כדי השידור, הודעה מנמרוד: "אני מצטער להגיד לך ככה אבל אריק נפטר".

לא ברור לי איך שרדתי את הדקות האחרונות של המשחק המצוין בין דורטמונד ונאפולי. אני מקווה שהצופים לא הרגישו שלא באמת הייתי איתם. הפה דיבר כדורגל, אבל הראש היה במקום אחר. מבולבל. מסוחרר. לא מעכל. התחושות היו שמה שקורה כאן הוא לא אמיתי.

למחרת, בין כל מאות אלפי המילים שנכתבו עליו, קראתי גם על השנים האחרונות שלו. השנים בהן הפסיקו להשמיע את שיריו החדשים, זלזלו בעבודתו, התייחסו אליו כאל "מי שהיה", כאחד שגמר את הסוס.

ואז, רק אז, נפל לי האסימון. אריק איינשטיין ראה מה עושים לארסן ונגר, איך מתייחסים אליו, איך מנגחים אותו, וראה בו את דמותו שלו. של מי שהיה נסיך המוזיקה והתרבות הישראלית, הזמר הנערץ ביותר, אשר נזנח כאשר הפסיק לייצר להיטים בשרשרת.

אריק מעולם לא דיבר בפומבי על תחושותיו בשנים האחרונות, אבל כשדיבר בהזדהות עמוקה כזו על ארסן ונגר, ועל העוול שנעשה לו - הוא דיבר בעצם על עצמו. הוא לא אמר לי את זה, אבל אין לי בכלל ספק.

שבוע אחרי שאריק איינשטיין נפטר נסעתי ללונדון. זו הייתה נסיעה משפחתית מתוכננת. אפילו סיפרתי לאריק שאני נוסע לראות את ארסנל יחד עם נמרוד. הוא כמובן לא שכח לומר לי "תמסור ד"ש לוונגר". כשנסעתי אריק כבר לא היה. הוא הפסיק להתקשר בשעות מוזרות. הוא הפסיק להתקשר בכלל, וזה היה מוזר. כל כך התרגלתי לשיחות הללו, וכל כך רציתי להתקשר אליו אחרי שאחזור, לספר לו חוויות.

אז ישבתי ביציעים הקפואים של אצטדיון האמירויות, ראיתי את ארסנל של אריק משחקת וחשבתי לעצמי: כמה הוא היה שמח להיות כאן, באצטדיון המדהים הזה, עם הקהל המדהים הזה, עם הכדורגל הנהדר הזה. כמה הוא היה שמח לראות את ארסן ונגר, עם המעיל הארוך הזה, עומד על הקווים וממשיך לעשות את מה שהוא יודע כל כך טוב. והקהל כל כך אוהב אותו.

הפרק מתוך ספרו החדש של נדב יעקבי "לא היה כדבר הזה" בהוצאת "קוראים". הטבה מיוחדת לגולשי אתר ערוץ הספורט: הנחה של 20 ש"ח בהוספת קוד קופון NADAV20 באתר ההוצאה: korim.co.il