השם שלנו הולך לפנינו. זאת קלישאה, נכון, אבל כמו כל קלישאה היא מעוגנת במציאות. ברגע שאנחנו חושבים על שם כמו "רועי", או "אביתר", או כל דבר אחר, יקפוץ לנו לראש בן אדם ספציפי. כל בן אדם בעולם פחות או יותר יכול להזדהות עם ההרגשה הזאת.
במקרה של מתי מעט, השם הופך משם עצם לפועל. "לעשות קובי", למשל, יגרום לכל אוהדי הספורט לחשוב על קובי בראיינט. בשביל שהשם שלכם יהיה מזוהה כסמל של משהו אתם צריכים להיות כל כך טובים או כל כך רעים במשהו כדי שהסטיגמה הזאת תשאר אתכם לעד, ובגמר האלופות של 2018 קיבלנו ביטוי חדש לרשימה: "לעשות קריוס".
השוער של ליברפול באותו הגמר, שככל הנראה ספג זעזוע מוח, היה אשם בשתי טעויות מזעזעות שהובילו לשערים של כרים בנזמה וגארת' בייל. לא היה מדובר בטעות סטנדרטית של שוער, כמו שיכולה לקרות ברמות האלה, אלא טעות שאחריה לא הייתם נותנים לחבר שלכם לעמוד בשער בספורטק. אחרי עונה לא רעה בכלל הוא נראה חסר קשר לענף.
אחרי כמה שנות נדודים, קריוס מוצא את עצמו שוב בהרכב במשחק על תואר, הפעם גמר גביע הליגה מול מנצ'סטר יונייטד. קאריוס הוא השוער השלישי של הקבוצה, ובהתחשב בהשעייתו של ניק פופ ובכך שהשוער המחליף מרטין דוברובקה כבר שיחק בקבוצה אחרת, הפעם הוא יפתח בשער וינסה להעניק לניוקאסל תואר ראשון מאז 1955.
קל לשכוח את זה, אבל לוריס קריוס היה שוער לא רע בכלל. הוא הגיע לליברפול אחרי שנים נאות במיינץ והיה שחקן הרכב בקבוצה שהגיעה לגמר ליגת האלופות. ההגנה של ליברפול הייתה רעה, אבל קאריוס היה שוער בסדר. לא מהטופ העולמי, אבל שוער לגיטימי לקבוצה טובה. בהתחשב בכך שלוקח לשוערים זמן להבשיל והוא היה רק בן 25, נראה שעתידו של קריוס עוד לפניו.
ואז הגיע הגמר. קאריוס ספג את אותו זעזוע מוח ואת השערים האלה, כל הדרך להפסד 3:1 של ליברפול ולמחזה עצוב בו אף אחד משחקני הקבוצה לא הגיע לנחם את השוער אחרי ההפסד. המרסיסיידרס הרגישו כאילו קאריוס מנע מהם את הזכייה בליגת האלופות, מה שאולי נכון, בעוד קריוס הרגיש כאילו הוא הופקר: גם לאחר שנשאר על המגרש בעקבות אותה חבלה וגם לאחר שהפך לאשם היחיד בהפסד.
לאחר מכן הוא התמודד עם הצד הטראגי של הכדורגל. קאריוס קיבל איומים על חייו מצד חלק מאוהדי ליברפול והפך לבדיחה. הוא התייחס בעצמו: "שיחקתי עם זעזוע מוח. כל המשחקים הקודמים שלי הפכו ללא רלוונטיים, התגובות היו מוגזמות. אם הייתם קוראים כל הודעה שהייתי מקבל לא הייתם מצליחים לישון יומיים". זוגתו, אגב, הודתה ש"היא זוכרת שנתיים של לילות ללא שינה, מועקה בגרון ומחשבות רעות אחרי שנגעת בחלום והוא נתלש ממך".
קאריוס ניסה לשקם את הקריירה בבשיקטאש, אליה הושאל מליברפול. כשוער מושאל ואחרי אותו גמר לא היה לו שום ביטחון, וכל טעות של הגרמני הפכה לוויראלית גם כן באינטרנט. למרות זאת, הוא נשאר לשנתיים בקבוצה אך בסופו של דבר תבע אותה לאחר שלא שילמה את המשכורות בזמן.
בהמשך הוא עבר לאוניון ברלין, לא הצליח להותיר חותם במולדתו ואז שב, בלית ברירה, לליברפול. יורגן קלופ, שאימן אותו גם בגמר ההוא ב-2018, לא חיכה בזרועות פתוחות: "קריוס לא ישחק יותר בליברפול. הוא יכול לעזוב אם הוא רוצה, יש לנו ארבעה שוערים אחרים לפניו".
לא הותיר חותם אחרי ליברפול (Getty)
אז קאריוס מצא את עצמו באמצע שום מקום. בתור שוער עם התדמית הכי גרועה שיש, הרבה חוסר ביטחון ופאניקה. אוהדים לא רצו שהוא יגיע לקבוצה שלהם, וברגע שהכדור התקרב לרחבה כולם חשבו על המם (Meme) הבא. קריוס הפך משוער לבדיחה.
בכל זאת, הוא מצא את עצמו כשוער שלישי בניוקאסל. קבוצה לא רעה, אבל אחת עם שני שוערים טובים בהרבה לפניו בדמות פופ ודוברובקה. קאריוס לא עמד בשער מאז פברואר 2021, והיום הוא יצטרך לעצור את אחת הקבוצות הלוהטות באירופה.
זה החומר שממנו עושים סרטי ספורט, לפחות על הנייר. שוער מושמץ שטולטל, נזרק מקבוצות, ספג איומי מוות והפך לבדיחה מקבל הזדמנות לקנות את עולמו עם תואר. אם החיים היו סרט של נטפליקס, הוא יעצור שלושה פנדלים בסוף הערב, יניף את הגביע וימצא את עצמו כשוער ראשון של קבוצה גדולה.
מגיע לו סוף טוב (Clive Brunskill/Getty Images)
קשה לראות את זה קורה, ואולי רק בגלל הביצועים של קריוס מאז אותו גמר אלופות ב-2018 (או בגלל שהוא לא שיחק שנתיים). יותר סביר שנראה איזה טעות טראגית, מסירה שמתפספסת או מהלך נוסף שעלול להיות המסמר האחרון בשאריות הקריירה של קריוס, רגע ויראלי שיצוד אותו בסיוטים בין הכדור שפגע בבנזמה לבין הפספוס ההוא שהפך לשער של בייל.
לכן, רגע לפני המשחק, אני רוצה דווקא להעריך את לוריס קריוס. שוער שהתחיל כהבטחה, הפך לשחקן סבבה לגמרי ואז לבדיחה הגדולה ביותר של הכדורגל העולמי אבל עדיין ממשיך לנסות. ניק קייב אמר פעם שצריך לדחוף את השמיים החוצה, פול סיימון העריץ את המתאגרף שלא מוכן לעזוב את הזירה, וקריוס הוא השילוב בין שניהם.
אחרי שכל העולם צחק עליו, ומעבר לכך, הוא המשיך לנסות. הוא המשיך לנסות להפוך לשחקן לגיטימי גם בשנתיים בהן בכלל לא שיחק כדורגל, ובגיל 29 יכול להיות שיש עוד עשור שלם לפניו. רצח האופי שנעשה לו אחרי 2018 היה קצת מוגזם, בטח בדיעבד, והיום הוא יעלה לשער כשרבים ירגישו כלפיו את השילוב בין אמפתיה לרחמים. קשה שלא להעריץ את זה.